הרעיון המקורי היה לכתוב טור עם קווים לדמותו של ליאו מסי. מה עובר עליו במערכת היחסים עם הקהל הארגנטינאי ויחסי האהבה שנאה שלו עימם. רצה הגורל ואנו צופים היום ביחסי האהבה שנאה של מסי עם הקהל הישראלי. אותו קהל שנוסע תדיר לקאמפ נואו, ובירת קטלוניה מזמן הפכה לו לבית שני. אז למה באמת שחקני נבחרת ארגנטינה לא יגיעו? מה באמת חושב הקהל על ביטול המשחק? מה חושב השחקן? המאמן? העסקן? קווים לדמותו של הרחוב הארגנטינאי.
ראשית (מבלי להעליב אף אחד) לאוהד הארגנטינאי ולחלק גדול מהשחקנים, אין בכלל מושג היכן נמצאת ישראל. מה ההבדל בין עזה לירושלים או באיזו שפה מדברים כאן. בדיוק כשם שהאוהד הישראלי הממוצע לא יודע מה קורה בארגנטינה חוץ מב"בואנוס" – קיצור שמה של בירת ארגנטינה עבור המוצ'ילרים שטסים לשם.
כאשר הוזכרה שמה של ישראל כמועמדת לארח את המשחק האחרון של ארגנטינה לפני המונדיאל, רבים הרימו גבה. ישראל? כאן? שבוע לפני איסלנד? למה? השאלות הללו הועלו על ידי לא פחות מאשר מאמן נבחרת ארגנטינה, חורחה סמפאולי, אשר באמת ובתמים תהה מדוע הוא צריך את זה. את התשובה סיפקו ראשי ההתאחדות הארגנטינאית, אשר ראו בנסיעה לישראל קופה יפה מאוד (מאוד מאוד) שהמפיק הפרטי, דני בנעים, היה מוכן לשלם. הוסיפו לזה את הקשרים הטובים של חברת ההפקות עם משפחת מסי והרי לכם הצעה אשר קשה לסרב לה.
בנקודה זו חייבים לעצור לרגע ולהסביר לציבור הישראלי, שאם חשבתם שהתאחדות הכדורגל שלנו שנויה במחלוקת, הרי שבארגנטינה זו פשיטת רגל טוטאלית. רק כדי לסבר את האוזן, הבחירות האחרונות לנשיאות ההתאחדות (לאחר הסתלקותו מהתפקיד של הנשיא הקודם גרונדונה, לאחר למעלה משלושה עשורים) הסתיימו בתיקו 38 מול 38. תוצאה שיכולה היתה להתקבל על הדעת אילו לא היו רק 75 בעלי זכות בחירה!
נשיא ההתאחדות הטרי יחסית, שנה וחצי בתפקיד, צ'יקי טאפיה, היה מטאטא רחובות בתחילת דרכו, שחקן ליגות נמוכות ורוב חייו היה חלק מאיגוד נהגי המשאיות. הסגן שלו וחמו, הוגו מוג'אנו, הוא זה שבאמת הביא אותו לתפקיד ונחשב לאיש החזק מאחוריו, עסקן איגודים ונשיא איגוד העובדים אשר כל חייו היה שם מאחורי הקלעים של כל הדברים החשובים שקרו בארגנטינה. החבר'ה האלה ממש לא פרו ישראלים, כמו כל הרחוב הארגנטינאי (ויש האומרים העולמי), ומנהלים מערכת יחסים חשדנית עם מדינתנו הקטנטונת. יש לכך הסברים רבים: ההיסטוריה האנטישמית של ארגנטינה, האידיאלוגיה השמאלנית, הדיקטטורות הרבות ועוד. אהההה, ויש גם את ארצות הברית והנשיא טראמפ, עליו ניתן לומר שהוא "פרסונה נון גרטה" (אישיות בלתי רצויה) בדרום אמריקה.
עכשיו תעשו אחד ועוד אחד ועוד אחד. השגרירות, טראמפ, ירושלים, מירי רגב, סמפאולי, כל אלו נתנו לארגנטינאים, לנבחרת ולעומד בראשה, את כל הסיבות לא להגיע לכאן. זה התחיל עם המאמן שהתעקש להגיע רק ביום המשחק, לשחק ולנסוע. המשיך בבקשות של מסי לא להיפגש עם ראש הממשלה והשרה רגב, והסתיים בשיחה בשמונה עיניים בליל רביעי במלון בברצלונה. טאפיה, מסי, מסצ'ראנו וסמפאולי שמו סוף לחלום של מאות אלפי ישראלים.
ועכשיו לרחוב. אם נשים מיקרופון ברחוב "קורייאנטס", הרחוב המרכזי של בואנוס איירס, הלב הפועם של בירת ארגנטינה, ונשאל את העוברים ושבים מה דעתם, נשמע רק דעה אחת: "טוב מאוד שהמשחק בוטל".
את הארגנטינאי הממוצע לא מעניין ה-BDS ,אין לו מושג מה קורה בעזה (התראיינתי לרדיו בארגנטינה בעיצומה של המתיחות בדרום, לא שמעו שם על טיל אחד, שלא לדבר על 100 טילים על עוטף עזה) והוא לא מכיר את ביבי או מירי. גם לא מעניין אותו המצב בעזה, בסוריה או בלבנון, אין לו שמץ של מושג היכן הכותל, הר הבית או מסגד אל אקצה, מעניין אותו רק דבר אחד: המונדיאל ברוסיה מתחיל ביום חמישי הבא, ארגנטינה נגד איסלנד ביום שבת. צריך לנצח את הויקינגים בכל מצב ומסי צריך להרים את הגביע ולעמוד סוף סוף מדרגה אחת מעל אלוהי הכדורגל, דייגו ארמנדו מראדונה. נקודה סוף פסוק.
כל השאר יסופר בתולדות המונדיאל ואם מסי באמת יצליח להביא גביע הביתה, "לאובליסקו בקאז'ה קורייאנטס", מאות אלפי ארגנטינאים יהיו שם וגם אנחנו נקפוץ ראש למזרקה בכיכר רבין.
*הכותב הינו ארגנטינאי שגר בארץ כבר למעלה מ-20 שנה.
