פעם, מזמן, כשהייתי קטן, הספר שהכי ריתק אותי בעולם, וגם הפחיד אותי הכי הרבה, היה 'מקס ומוריץ'. לא הבנתי איך ספר כזה אלים, אכזרי ומרושע להחריד, מצא את מקומו דווקא באגף ספרי הילדים. בספרים שמיועדים לילדים יש בדרך כלל נקודת מבט אופטימית, עולם ורדרד וסכריני שבו הרוע לא קיים.
ואם הוא קיים, סופו להתחסל על ידי כוחות הטוב. והם חיו באושר ואושר עד עצם היום הזה וכו'. או או, איזה הפי אנד יש ב'מקס ומוריץ'. אחרי שהשניים, ילדים רכים בשנים עם חיוך מתריס על כריכת הספר, מטילים אימה על כל תושבי הכפר ומבצעים כמה מהתעלולים הכי אכזריים שאפשר לדמיין, תושבי הכפר טוחנים אותם לחתיכות קטנות קטנות ומאכילים בהן את האווזים. אחלה ספר לילדים.
כמה שנים אחרי שכבר עברתי את גיל קהל היעד של הספר, נתקלתי שוב פעם במוריץ. זה היה בעיקר בחודשי הקיץ שאז נערכו טורנירי הנבחרות ו"מוריץ" הזה כבר היה הרבה יותר גדול. בדרך כלל הוא לבש חולצה בצבע תכלת והשדרים משום מה התעקשו לקרוא לו דייגו לוגאנו. קווי הדמיון היו ברורים - רעמת השיער הבלונדינית, החיוך שנמתח מאוזן אחת לשנייה, ובעיקר תפישת העולם. לוגאנו, שלא תמיד ידעת איפה הוא משחק בין ספטמבר למאי, כפר במשפט שמייחסים לפעמים לשחקני הגנה - תיקח לו או את הכדור או את הרגל. לוגאנו הוא מאמין אדוק של שיטת הגם וגם - גם ניקח לו את הכדור אבל גם נכניס לו קטנה, או פחות קטנה, כדי שבפעם הבאה הוא יחשוב פעמיים אם הוא בכלל צריך את זה.
יחד עם זאת, הרגעים הכי חשובים מבחינתו של הקפטן היו הרגעים שבין לבין, שבהם לא משחקים. למרר את החיים של החלוץ שממתין במרכז הרחבה לבעיטת הקרן או ל"ברך" את היריב המתוסכל או לגשת לשופט ולתת את הפרשנות שלו לאירועים האחרונים ובעיקר להסביר למה אורוגוואי היא נבחרת מלאכי שרת אל מול הצוררים שמשחקים נגדם. כשלוגאנו כבר לא היה חלק מהנבחרת, וגונסאלו חארה תחב את אצבעו לישבן של אדינסון קבאני, הבלם האגדי הבטיח לחארה שהם עוד ייפגשו ואז החשבון ייסגר. ולמרות שהוא כבר לא היה חלק מהנבחרת, האמנת לו בלב שלם.
האמת היא שלוגאנו לא היה צריך להיות שם בשביל לסגור חשבון. אחד הדברים הגדולים שהוא דאג לו במהלך הקריירה זה להעמיד שושלת של יורשים בצלמו ובדמותו. דייגו גודין, בלמה של אתלטיקו מדריד, הוא כנראה השחקן הכי מרושע שמתהלך בינינו ושמופיע בסיוטים של כל מי ששיחק נגדו אי פעם.
חוסה מריה חימנס, גם מאתלטיקו, מתמחה בז'אנר הריצות לשופטים ושבועה שהוא לא עשה כלום בזמן שהשחקן היריב צורח מכאבים על הדשא. אם נסתכל על הקישור של אורוגוואי אז ניתקל בארבלו ריוס, 168 סנטימטרים של פלדה וקשיחות. בעידן שבו שחקני הכדורגל מתחזקים מערכת יחסים קרובה עם מעצבי שיער וסטייליסטים, שחקן כמו ארבלו ריוס היה צריך בכלל לעבוד במחלקת הקפואים בסופר, או כקצב השכונתי. בסופו של דבר הוא כן הגשים את ייעודו והפך לקצב, רק על מגרש הכדורגל.
כריסטיאן "סבוז'ה" רודריגס קיבל את הכינוי שלו - בצל - בשל העובדה שכשהיה צעיר שחקנים לא היו מסוגלים להתמודד עם המהירות והטכניקה שלו, מה שנשאר להם זה רק לבכות. כשהוא קצת התבגר זנח סבוז'ה את הכדורגל היפה והפך לחסיד של הכדורגל האורוגוואי הקלאסי. הבכי היחיד של יריביו הגיע לאחר שהוא נעץ להם את הפקקים בברך.
עד כמה נבחרת אורוגוואי הלכה רחוק עם הגישה הזאת מתגלמת בלואיס סוארס. ללא כל ספק מגדולי החלוצים בתקופתנו, מלך שערי הפרמייר ליג ב-2013/14 שכמעט והביא במו רגליו אליפות לליברפול אחרי בצורת של 24 שנה. סוארס המציא תת ז'אנר חדש, של נשיכות. מה שיפה הוא הבמות, הכי מכובדות שיש, שעליהן הוא בחר לעשות את כל זה: במשחק הכי גדול בהולנד, בין אייאקס לפ.ס.וו, במשחק בין ליברפול לצ'לסי, ובגביע העולם, כשאורוגוואי פגשה את איטליה. לא פלא שקבאני לא הצליח בשנותיו הראשונות בנבחרת, הוא פשוט בן אדם נורמלי מדי.
שחקן אורוגוואי פחות מוכר, שמעולם לא היה קרוב לייצג את הנבחרת הלאומית, הוא דמיאן סוארס. מגנה הימני עטור התהילה של חטאפה שיחק בקבוצות כמו חיחון ואלצ'ה, עד שהגיע לחטאפה, ככל הנראה המועדון הכי אפור בעולם. יחד עם זאת, סוארס קנה לעצמו מוניטין כזה שהיום הוא כבר כמעט ולא נדרש להיכנס למגע פיסי עם שחקנים אחרים. הם פשוט מוותרים מראש. במובנים רבים, סוארס הוא הכדורגל האורוגוואי, לפחות מבחינתי. היה לי פעם בצבא מישהו שממש הזכיר אותו.
אף אחד לא ידע איך קוראים לו, למרות שהוא היה כמעט כל המסלול איתנו באוהל, ישן מיטה לידינו. מישהו פעם אמר לי שהוא מאיזה מושב ליד קריית גת. התחביב הכי גדול שלו היה להשלים ציוד, כמו שקראנו לזה בצבא, או לגנוב, כמו שקוראים לזה בעולם שמחוץ לצה"ל.
אף פעם לא חששנו ממסדרי סמל, כי הרס"פייה של הסמל שלנו הייתה ענייה ודלת אמצעים לעומת הרס"פייה של "סוארס". לנו, האשכנזים מרמת השרון והרצליה, זה אף פעם לא הפריע, פשוט כי הדבר הזה הוריד עוד דאגה מהראש בטירונות החורף שלנו. מי היו הקורבנות של התחביב שלו? כנראה החבר'ה מהאוהלים לידינו, מעולם לא שאלנו.
וכמו שאותו חבר מהצבא היה בלתי מורגש למרות שהוא נכח איתנו בכל ח' ובכל מסדר, ככה גם סוארס, עם המראה הילידי שלו, תמיד נמצא במקום שלו, משייט לו באגף, ממתין בשקט בשקט להזדמנות לעשות סדר. אם ביום מן הימים דמיאן יעבור לקבוצה אחרת, נגיד לגאנס או לבאנטה, אף אחד לא ישחרר סרטון לטוויטר או יעלה תמונה לאינסטגרם, כל אותם דברי חנופה שבכדורגל המודרני הפכו לעיקר. לאחר המשחק הראשון בקבוצתו החדשה יהיה כתוב למטה למטה בעיתון: 'דמיאן סוארס, שחקן הרכש מחטאפה, השלים אמש 90 דקות במשחקו הראשון בקבוצה. אף שחקן יריב לא הצליח לעבור אותו, מעטים ניסו'.
האורוגוואים טוענים הרבה פעמים שסגנון המשחק הזה, שנקרא גארה צ'רואה, מגיע מהאדמה עליה הם יושבים ושהוא חלק מהאתוס הלאומי שלהם. צ'רואה היה שבט אינדיאני שנלחם בפולשים הספרדים ולא כופף ראשו בפניהם לאחר גילויה של אמריקה וחדירת האדם הלבן אליה. מהשבט ההוא לא נותר אף זכר, אבל רוח הקרב והלחימה עדיין מאפיינות את הכדורגל האורוגוואי, שכזכור זכה פעמיים בגביע העולם, ב-1930 וב-1950. יכול להיות שזו גם הדרך של המדינה הקטנה הזאת להתמודד עם שתי אימפריות הענק שסוגרות עליה, ארגנטינה וברזיל, כל אחת ושיגעון הגדלות שלה.
הבעיה של אורוגוואי היא שפתאום, באופן לא צפוי, גדל דור של שחקנים שיכול לגוון את המשחק שלה, ואפילו, רחמנא ליצלן, לשחק כדורגל מענג וסקסי. ההצלחה של שחקנים אורוגוואיים העונה היא יוצאת דופן, בטח כשנזכרים שזו מדינה עם אוכלוסייה של 3.5 מיליון תושבים.
מתיאס וסינו היה אחד השחקנים הבולטים של אינטר בחצי הראשון של העונה, כריסטיאן סטואני הציג עונת שיא של 21 שערים עם ג'ירונה, מקסי גומס, אורי ששון האורוגוואי, כבש 17 שערים עבור סלטה בעונתו הראשונה באירופה. לוקאס טוריירה מסמפדוריה קצת דעך לאחרונה, אבל בחצי הראשון של העונה הוא היה אחד הטובים באיטליה, גסטון רמירס, שנרכש על ידי סאות'המפטון ב-15 מיליון יורו כשהיה בן 22, הוא שחקן שיכול לעשות צרות לכל הגנה (חשוב מאוד לא לבלבל אותו עם גסטון ("החתול") סילבה מאידפנדיינטה). הוויתור על רמירס בסגל הסופי למונדיאל הוא טעות קשה.
קבאני סיים כמלך השערים בצרפת עונה שנייה ברציפות, סוארס ממשיך לבעוט ולכבוש (ולנשוך. מטאפורית, בטח מטאפורית) בברצלונה, מאוריסיו למוס הוא בלם סופר כשרוני ואתלטי שיכול היה לגבות את גודין וחימנס, אבל משום מה נשאר בחוץ לטובתו של סבסטיאן קואטס. ויש עוד. רודריגו בנטנקור בן ה-20 שיחק העונה לא מעט ביובנטוס.
הקשר האחורי מסתמן כילד טוב ירושלים, חילול הקודש במובנים של הכדורגל האורוגוואי. הרחוב הספורטיבי מדבר גבוהה גבוהה גם על נייתן נאנדס, בורג מרכזי בקבוצה המרתקת של בוקה ג'וניורס. היפסטרים של כדורגל מתלהבים גם מג'ורג'יאן דה ארסקאטה. בהתחלה חשבתי שזה בגלל השם המוזר, שילוב של פוליטיקאי ארמני ומאפיונר מזרח אירופי, אבל אז ראיתי את הגול שלו במדי קרוזיירו נגד אתלטיקו מיניירו והתחלתי לפנטז על הדברים שהוא יוכל לעשות ברוסיה.
העניין הוא שאם על כר הדשא אורוגוואי עברה מטמורפוזה לא קטנה, על הקווים מה שהיה הוא שיהיה. אוסקר וושינגטון טבארס, שמאמן את הסלסטה מ-2006, כבר בן 71, ולא בטוח עד כמה כוחו במותניו ועד כמה שינוי כל כך גדול בקונספט אפשרי מבחינתו. מצבו הבריאותי של המאסטרו, שאימן את הנבחרת עוד במונדיאל 1990, איננו מן המשופרים והוא זז ממקום למקום בעזרת מקל הליכה.
למרות שהיא העפילה מהמקום השני בבית הדרום אמריקאי, הנבחרת לא הרשימה יותר מדי במוקדמות, הפסידה לאקוודור ולפרו וסיימה בתיקו עם ונצואלה, מיעטה לשלב צעירים ובעיקר שיחקה כדורגל חסר מעוף שמקדש את כל האמצעים. אז איזו אורוגוואי נראה ברוסיה? למזלנו הרב, לא נשאר לנו זמן רב לגלות, מונדיאל 2018 עוד רגע מתחיל. זה הדבר הכי משמח ששמעתי בארבע השנים האחרונות.
