ב-14.6 ייצא המונדיאל ברוסיה לדרך. אירוע שרק השחקן הגדול ביותר בזמננו, ליונל מסי, יתן להבין עד כמה הוא חשוב. ייצוג מדינה בהצלחה הוא מעבר לכל הצלחה בקבוצה. מסי עשה הכל בברצלונה, אבל כשישוו אותו למראדונה, הארגנטינאים תמיד יטו את הכף לזכותו של דייגו, שידע להביא את גביע העולם לבואנוס איירס.
הוזמנתי באופן אישי על ידי מאמן אלופת העולם, יוגי לב, למשחקי הידידות מול ספרד וברזיל. אלה משחקי הידידות האחרונים לפני היציאה של הנבחרות למחנות האימון שיתקיימו ממש בסמוך לפתיחת המונדיאל.
חשוב היה לי להתמקד באימונים המסכמים של ברזיל ושל גרמניה. בקור מקפיא של אפס מעלות צפיתי בשני האימונים. ללב וטיטה שתי אסטרטגיות אימון שונות, אבל מכנה משותף אחד - שניהם שולטים ביד רמה בנבחרות.
מה שהיה ברור לי בנבחרת גרמניה אגב היכרות רבת שנים עם המאמן, הפתיע אותי אצל מאמן נבחרת ברזיל, טיטה. הייתי בטוח שאני מגיע לראות אימון בקצב הסלסה, עם צחוקים, דאחקות וחיוכים מקיר לקיר ובמקום זאת ראיתי מאמן חמור סבר, קפדן, שהשחקנים עושים לו חשבון, ועוד איך. ואני מדבר על שחקנים כמו קוטיניו, אלבס, מרסלו, וויליאן, ז'סוס ותמשיכו לבד. אלה היו אימונים רכים וטכנים, אבל באווירה רצינית ונטולת הומור.
זה מרגיש שטיטה רוצה לייצר גבולות לשחקנים הכל כך לא יצירתיים ולא צפויים האלה, וזאת מתוך חשש שהם עלולים לחצות אותם. כנראה שכשיש לך להטוטנים מלאי כישרון שנהנים כל כך מהמשחק, צריך רס"ר שיהפוך את הקרקס הכל כך מהנה הזה, לכזה שגם מביא תוצאות.
צפיתי באימון יחד עם בלטי, שחקן העבר של נבחרת ברזיל שהיה גם אלוף עולם. בלטי טען שאין לו ספק שהנבחרת הזו תביא את הגביע העולמי לריו דה ז'ניירו. האימון התחיל בקצב גבוה וללא מגע עם שימת דגש על החלק הקדמי - קוטיניו, וויליאן, וז'סוס שנתמכים על ידי המגנים, אלבס ומרסלו. האימון הסתיים בתרגול נרחב של מצבים נייחים בצורה מאוד יסודית וסבלנית מצד השחקנים.
לאחר האימון של הסלסאו, עלו המנשאפט אל כר הדשא באצטדיון בברלין, כאשר המגרש הוכן על ידי עוזר המאמן כחצי שעה לפני פתיחתו. האימון של גרמניה התנהל בקצב גבוה, עם תיקולים ואגרסיביות בין השחקנים. הייתה שם אווירה טובה יותר, צחוקים ואווירה חופשית. אם אמרנו שטיטה מגביל את הברזילאים באיזשהו אופן, בגרמניה נותנים להם חופש מוחלט, כנראה מתוך מחשבה שהם ממושמעים ברמה כזו, שתמנע מהם לחצות את הגבולות.
יוגי לב בחר לוותר באימון על תומאס מולר, שכבש את שער השוויון מול ספרד אחרי בקשה של באיירן מינכן עקב עומס יתר על השחקן. ההתמקדות היתה במשחק הלחץ ובמשחק ההתקפה, כאשר מריו גומז תיפקד כחלוץ מרכזי ודרקסלר מתחתיו כדי לייצר לחץ ואינטנסיביות על מרכז ההגנה של ברזיל. מהאימונים המסכמים של הנבחרות יצאתי עם הבנה שמדובר בשני מאמנים בעלי שליטה מוחלטת בקבוצה, שמחזיקים בשתי אסטרטגיות אימון שונות. התחושה הייתה שהגרמנים הפכו לברזילאים מלאי שמחת החיים, ואילו הברזילאים הפכו לגרמנים, בכך שהמשמעת היא זו שמכתיבה את הטון.
וכך יצאנו למשחק. מיד זיהינו שטראומת ה-1:7 עדיין מעסיקה את הברזילאים. הסלסאו פתחו עם שלושה קשרים אחוריים והחלק הקדמי שכלל את קוטיניו-ז׳זוס ו-וויליאן התבסס על מתפרצות וניצול טעויות. בדקה ה-37 זה השתלם, כאשר ז'סוס ניצל טעות שוער וברזיל סיימה את המחצית ביתרון 0:1.
הברזילאים -הרקדנים, הוירטואוזים, להטוטני הכדור - הפכו להיות נבחרת מאוד ממשומעת וטקטקית שנשלטת ביד רמה על ידי מאמנה. הסלסאו הפכו לקומפקטים ואגרסיבים. במחצית השנייה זה הורגש ביתר שאת. לשמחתו של טיטה יש לו שחקנים מספיק מהירים ובעלי יכולת אישית גבוהה בכדי לצאת להתקפות מעבר. שאלת השאלות היא מה יקרה כשניימאר יחזור, ואין לי ספק שגם טיטה שואל את עצמו את השאלה הזאת. האם המחוייבות והמשמעת הטקטקית הזאת תישמר?
מהצד שני, הבעיה הכי גדולה של גרמניה היא שהיא עדיין מתבססת על מריו גומז כחלוץ. אין ספק שבשלושת החודשים שנותרו עד לגביע העולם יוגי לב וצוותו יעשו כל מאמץ על מנת למצוא פתרון יצירתי כדי להביא יותר מהירות ויכולת אישית לעמדה הזאת. ועדיין, גרמניה, כאלופת העולם המכהנת, תגיע לרוסיה גאה ותנסה לעשות את הבלתי אפשרי ולשמור על התואר היקר ביותר על הגלובוס.
