בטורים מסוג זה אנו נתקלים לרוב ערב פתיחת הליגות המקומיות. בסופו של דבר, עם כל אהבתנו לגויים המוכשרים, את משאלות הלב האמיתיות אנחנו מקדישים למוגבלי עירנו. לעילגים, לעצלנים, לכבדים ולעשירים ללא הצדקה, שעבור מרביתנו מהווים את "הדבר האמיתי", גם אם ברור לנו שהדבר האמיתי והכדורגל המקומי רחוקים זה מזה אלפי קילומטרים.
התכנון המקורי היה כתבת סיכום-סיקור-תחזית, מהסוג שאתם רגילים לקרוא לפני מחזור הפתיחה של ליגה כזו או אחרת. אלא שאת העבודה הקשה באמת כבר עשה עבורכם חבר המערכת בעל השם הדומה להפליא והותיר לחבריו רק את מלאכת הפנטוז. הפרמיירליג באנגליה יוצאת לדרך בסוף השבוע ועם כל הכבוד לליגת העל שלנו, שתחזיר אותנו לקרקע בשבת הבאה, מלכה אמיתית יש רק אחת. להלן 4 חלומות של אנגלופיל-לייט אחד שעדיין מייחל לביקור הבכורה שלו באצטדיוני הממלכה, אבל יסתפק לעת עתה באליפות אחת מתוקה של אהובתו האמיתית. לו יהי.
1) תפרוש, תפרוש
את תואר האבירות "סר" כולם אומרים לפני שמו כבר 10 שנים. בסוף העונה הקרובה הוא יציין 30 שנה לתואר הראשון בו זכה כמאמן כדורגל. מאז הספיק להוסיף לארון הגביעים המפואר שלו עוד 42 פיסות מתכת יוקרתיות, לא כולל את אלה האישיות בהן זכה על הצטיינותו בעבודה.
לפני קצת יותר משנה הוא הצהיר שיפרוש מתפקידו "במהלך שלוש השנים הקרובות". אם יזכה העונה באליפות ובליגת האלופות, ישווה גם את שיאו של בוב פייזלי, עם שלוש זכיות בתואר האירופי עם קבוצה אנגלית וגם יביא את קבוצתו למקום הראשון בטבלת הזכיות באליפות אנגליה - 19 בסך הכל, 12 מתוכן על שמו.
יודעים מה? שיונייטד תזכה בעוד אליפות אחת ואפילו בצ'מפיונס, אבל רק אם זה יביא בקיץ הבא לסיום עידן פרגוסון. די סר אלכס, מספיק. תשאיר משהו לאחרים. בחיאת פרגי, לך הביתה.
2) ילד שלי מוכסף
לאהוב את יוסי בניון זו הקלישאה הכי גדולה שיש. כעיתונאי, אתה מוצא את עצמך מוריד פרופיל באופן מבוים כשילדך האהוב, שבכלל מבוגר ממך באיזה שנתיים-שלוש, כובש במדי ליברפול, קבוצה שבכלל אינך נמנה על אוהדיה.
בכל זאת, פדיחות להיות כמו כל החבר'ה האלה מדימונה, שעד היום זוכרים בחיבה את הזאטוט המקומי עליו צעקו כשהיה בועט בכדור המפונצ'ר על קיר ביתם בין שתיים לארבע. או שזה בכלל היה השכן מלמטה שצעק על אחיו הקטן של יוסי, אבל מה זה משנה. ובכלל, להיות חלק (נלהב) מהקונצנזוס זה הכי לא עיתונאי שיש. במקרה הזה, גם הכי פרובינציאלי. אבל לא יעזור כלום. לכל אלה מאיתנו (זהירות, קלישאה רכרוכית ומביכה לפניכם) שבאמת מונעים מאהבה לספורט ולבודדים שעוסקים בו ומצליחים גם להלהיב וגם לרגש, בניון הוא האיש שלכם.
בחצי העונה האחרונה שלו בליברפול הייתה תחושה שזה השיא. שיותר גבוה מזה יוסי לא יוכל להגיע. חבריו לקבוצה והקסמים שרקחו רונאלדו ורוני במנצ'סטר הביאו לכך שגם בעונתה הטובה ביותר מזה 20 שנה, ליברפול נשארה ללא התואר. וכך גם יוסי, עם כל המחמאות ורגעי התעלות הנפש על מגבלות הגוף (מישהו אמר ברנבאו?), נשאר נטול סילברוור.
במאי הקרוב, כשהפרמיירליג תגיע לרגעי ההכרעה שלה, יוסי יחגוג 30. ספק גדול אם יוכל להישאר ברמות הגבוהות גם לאחר מכן. לדמות נדירה כל כך בכדורגל הישראלי מגיע לחזור הביתה עם משהו ביד. חפץ כסוף ומרשים, כזה שיוכל להראות לנכדים. גם ליברפול, מה לעשות, ראויה לפרוסה מהעוגה אחרי שני עשורים של חרפת רעב. אם לא החבר'ה שלנו, לפחות שיהיה זה יוסי שיחגוג.
3) יוז - ולזרוק
קשה להימנע מההשוואה המתבקשת, גם אם בעייתית משהו, בין התחמשותן הקיץ של ריאל מדריד ומנצ'סטר סיטי. עד כמה שהפערים בין המועדונים הללו עצומים, הרי שהמכנה המשותף ששמו כסף, כסף ועוד כסף, בייחוד ליד יתר הגדולות של אירופה, שהסתפקו ברובן ברכש מצומצם וחסכני ביחס לשנים אחרות, בהחלט נותן לנו סיבה לכלול אותן באותה קטגוריה. בסופו של דבר, מרבית חובבי הכדורגל שיישאלו כעת "מיהן הקבוצות שבאמת התפרעו הקיץ בשוק ההעברות?" יענו "ריאל והסיטי".
אם כך, יש להניח שכל מי שסולד מאופנת הבזבוזים הפרועים סטייל הגלאקטיקוס, או במילים אחרות כל מעריצי תורתו של ארסן ונגר, ייחלו לכישלונם של התכולים ממנצ'סטר. עד כמה שקשה לייחל לנפילת יריבתה העירונית של הקבוצה השנואה עליך ביותר ועד כמה שמרגיז להכניס אנדרדוג קלאסי לפנקס השחור שלך, שלא לדבר על לאחל פציעות ושלל ברכות לשחקנים נפלאים כמו רוקה סנטה קרוס וקרליטו טבס (אדבאיור נחשב רשמית לבוגד), פשוט לא נותרה ברירה אחרת. כי מישהו חייב ללמד לקח את המיליארדרים האלה, שחושבים שאפשר בתוך עונה או שתיים לקנות תארים תמורת ערמות של פאונדים ולהפוך מועדון בינוני לגדול.
החבורה הנוצצת של מארק יוז, שכנראה תהפוך בתוך זמן קצר לחבורה של מישהו אחר (כי החבר'ה מאבו דאבי יזדקקו לשעיר לעזאזל אחרי כמה הפסדים) חייבת להיכשל העונה בניסיונותיה לזכות בתואר. בעצם, גם בכניסה לרביעיית הראשונה. כי בכל זאת, יונייטד וצ'לסי יהיו שם בכל מקרה וכנראה שגם ליברפול. היחידה שהסיטיזנס יוכלו להעיף מהחבורה היוקרתית הזאת היא... בקיצור, שיכשלו.
4) אלוהים, עצור את המכה
אכן, קיץ לא פשוט עבר על מעריציו של ונגר, שנאלצו להתמודד עם משבר אמון של ממש עם הגאון הצרפתי. אלה שמקשים במיוחד הם אוהדי ארסנל שכבר קצו ב"דרכו" המפורסמת של המנג'ר, שכוללת החתמת תומאס ורמאלן אחד במקביל לשחרורם של אלמונים דוגמת אדבאיור וטורה.
כל זאת, במקום להתחזק אחרי כמה שנים עקרות שהיו שולחות כל מנג'ר אחר הביתה במועדון בסדר הגודל הזה. מקצועית, לקבוצה של ונגר חסר שוער ברמה גבוהה (סטייל צ'ך וריינה), בלם בעל נוכחות ויכולת הנהגה (סטייל קראגר וטרי) וקשר אחורי שיגרזן כל פארק ורוביניו שיבואו מולו, שלא לדבר על גולר מסוגו של אדבאיור.
אלא שלפחות כרגע, כנגד כל התחזיות, ארסנל נראית לגמרי לא רע במשחקי ההכנה ועשויה להפתיע בגדול, דווקא כשאף אחד לא סופר אותה. עבור אוהדים כמו כותב שורות אלה, התקווה הזאת היא מיכל הדלק שאיתו הם יוצאים לדרך.
רבים טוענים שהשנה הפרמיירליג תהיה מטורפת וצמודה מתמיד. אבל בעצם, אם תחשבו על זה טוב, אולי תגיעו למסקנה שמה שהיה הוא שיהיה.