ולא, אין שום דבר מתוק בנקמה. השארנו את הפורטוגלי הכחוש ההוא מתבוסס בדמו על הדשא, והוא יודע שזה הגיע לו. לואיס נאני ודומיו - שבמשך השנים ניסו ללעוג לנו בכל אחד-על-אחד אליו הגיעו מולנו, ניזונים מקריאות הקהל המדרבנות אותם להציג את הטכניקה הלטינית המגוחכת שלהם על חשבוננו - כל אלו למדו שיעור כואב בכל הזדמנות שנקרתה בדרכנו. ראינו כבר מספיק שכמותו, מביכים אותנו בפעם הראשונה, נשארים בוכים על הדשא בפעם השנייה והלאה. כרטיס צהוב מעולם לא הצליח לצנן אותי, וישנם ב'קופ' כאלה שיישבעו שאני ולא אחרת - אני הדלק האמיתי של מספר 23 באדום. אני הנקמה החמוצה של ג'יימי.
אני תחושת הנחיתות של ג'יימי.
בלעדיי הוא לא היה שורד דקה. כשגדלנו בשכונת העוני לגדות נהר המרסי, תמיד אמרו לו שהוא אפס. יכולנו לראות את זה בעיניים של כולם. בדרך לביה"ס, במגרשים השכונתיים ובכל מקום אליו הלכנו. תמיד נתנו לנו את ההרגשה שג'יימי הוא לא יוצלח ולעולם לא יגיע לכלום בחיים. תמיד טיפש מידי, תמיד עני מידי. קשה לשים את האצבע על הרגע המדוייק, אבל מהרגע הראשון שג'יימי פתח לי את הצוהר, ונתן לי - שקיננתי בו מגיל אפס - לגדול ולהתפתח, ידעתי שאפשר לקחת את הילד הזה לאנשהוא. ידעתי שאם אוכל לתפוס את המושכות בתוך ראשו, אהיה הסיכוי היחיד שלו לשחק אותה בעולם הזה. כי אני היא תחושת הנחיתות של ג'יימי.
אני הזיעה הקרה של ג'יימי.
הופעתי אצלו לראשונה באותו אחר הצהריים הקר ב-97', כשרוי אוואנס שלף אותו מהספסל להופעת הבכורה. אני זו שכיסתה את כל גבו כשהבקיע 2 שערים עצמיים מול יונייטד בהפסד 3:2 שנתיים מאוחר יותר, וגם למחרת בפאב, כשחברי הילדות שלו צחקו לו. אני מוכנה להתערב שאם תזכירו לו את היום הזה, הוא בקלות יוכל להרגיש את מגעי הקר נדבק לו לחולצה שוב. למרות שמאז יצא לי להבליח עוד מס' פעמים, עם השנים הבחור פיתח עמידות, את זה אני מוכנה לתת לו. היום הוא כבר לא מתרגש בקלות, אך לפעמים, מאוחר מאוחר בלילה, אני פורצת שוב בעוז מכל נקבוביות גופו של ג'יימי. זה קורה כשהוא שוב חווה סיוט על סר אלכס חוגג אליפות נוספת. אני הזיעה הקרה שלו.
אני-המבטא-הסקאוסרי-הבלתי-מתפשר-של-ג'יימי. תמשיכו-הלאה-כי-אני-לא-ניתן-לפענוח.
כולנו באותה הסירה.
אנחנו הברך הדפוקה, הרגל השבורה והכתף הפרוקה. אנחנו גם השפתיים המדממות והצלקות האילמות. אנחנו התוצאה של הגישה הבלתי אפשרית שלו, תג המחיר שבא עם הקול הזה בראשו, שמאנפף לו כל הזמן במונוטוניות: "לא לוקחים שבויים. לא לוקחים שבויים". השארנו חתיכה מאיתנו בכל מגרש בוצי באנגליה, בכל במה אירופית ראויה וגם באלו הלא ראויות בכלל, וכמובן בכל אימון עם קולגות שנצפו מחוייכים יתר על המידה וחזרו הביתה עם שקית קרח צוננת. אני הגוף הפצוע והדואב תמידית של ג'יימי.
לי שמור פה מקום מיוחד. אני חד-פעמית ובלתי ניתנת לשחזור.
הוא הרגיש אותי תחילה מדגדגת לו בקצות אצבעותיו רק כשהוא טיפס בשלוש המדרגות ההן שהובילו אותו לבמה הקטנה. הוא חש אותי עולה במעלה הסרעפת ומתקרבת לשיאי כשעמד להגיע תורו לאחוז את החפץ הכסוף והמוכתם. הוא הרגיש איך נחשול אורגזמי עומד לשטוף את כל גופו. הרגיש איך חלומות ילדותו, תשוקות בחרותו ומאווי גבריותו מתנקזים כולם ביחד לרגע אחד קצר. אני השאגה המתפרצת שבקעה מגרונו הניחר של ג'יימי קאראגר באותו הערב הכל כך מיוחד הזה באיסטנבול. כששיחרר אותי סופסוף, הוא חש כאילו באמצעותי הוא בעצם אחד עם כל הגברים הדומעים שמילאו שם את היציעים. שהוא אחד עם כל המיליונים שיושבים מול המקלטים ברחבי העולם וכואבים איתו ביחד את השרירים המכווצים. אני יכולה לספר לכם עוד הרבה על עצמי, וזה אולי מתחיל להישמע מישתפך והכל, אבל פאק איט! אני השאגה המתפרצת של ג'יימי!
אותי אתם לא מכירים. באחריות. אולי לא שמעתם עליי מעולם, אולי הגעתי אליכם בתור שמועה מופרכת שבמקרה הטוב הצחיקה אתכם ובמקרה הרע גרמה לכם להדוף בקבוק בירה לראשו של הטופי השמן שהקניט אתכם, אבל אני הסוד של ג'יימי. אני ה-סוד של ג'יימי. אוהדי אברטון יכולים להמשיך להמציא שטויות על כך שג'יימי משחק תמיד עם שרוולים ארוכים בכדי להסתיר קעקוע קטן וכחול על ידו - זה כמובן לא נכון. ג'יימי עצמו? הוא קבר אותי עמוק כבר לפני המון שנים, טשטש את עקבותיי היטב ,לא כלל אותי בביוגרפיה שלו והכחיש אותי תחת כל עץ רענן, אבל אני הסוד של ג'יימי. הוא אוהד אברטון. מתערבים?
