השאלה העיקרית היא האם ז'וזה מוריניו עדיין חושש ממנצ'סטר יונייטד. האם השם של אלופת אנגליה עדיין מפחיד את המנג'ר הפורטוגלי, מציק וגורם לו נדודי שינה והתלבטויות תזמורתיות בחשיכה
לפני חמישה חודשים, ב-26 לאוגוסט 2013, הגיעו צ'לסי ומוריניו לאולד טראפורד למשחק הליגה נגד אלופת אנגליה. ההרכב של הלונדונים נראה כמו כתבה באינטרנט: מלא בעיקר בקישורים. צ'לסי עלתה למגרש עם שוער, ארבעה מגינים ובלמים, וששה קשרים. על ספסלה המתינו שני חלוצים – פרננדו טורס ורומלו לוקאקו. טורס הוכנס בדקה ה-60. לוקאקו לא קיבל דקה ולמחרת אף הושאל לאברטון. עוד שני חילופים ביצע המיוחד: הקשרים היצירתיים אדן הזאר ואנדראה שורלה יצאו, ובמקומם נכנסו הקשר ההגנתי ג'ון אובי מיקל והמגן סזאר אספיליקואטה.
זה נגמר 0:0. מוריניו היה שבע רצון. אפשר להבין אותו. זה היה המשחק השני הרשמי שלו בקדנציה החדשה בסטמפורד ברידג', והוא לא היה במצב רוח להמר על סטייל והתקפה, ולהפסיד. מה גם שבהתקפה מתפרצת מסוגננת אחת הוא אפילו כמעט חזר הביתה עם כל שלוש הנקודות.
אבל עכשיו זה כבר סיפור אחר. מנצ'סטר יונייטד מגיעה לגשר מהמקום השביעי. תשע נקודות ועשרה שערים (משוקלל) פחות מצ'לסי. העונה של השדים הולכת מדחי אל דחי. היא הפסידה חמש פעמים בבית. היא עפה מהגביע האנגלי. מתוך שבעת משחקיה נגד היריבות הנמצאות מעליה בטבלה היא ניצחה אחד וגרפה 5 נקודות מ-21. אין איש בעולם שלא מצרף כבר אוטומטית למילים "מנצ'סטר יונייטד" את ההמשך "האלופה היוצאת". כלומר, כמו שאוהבים מאד לומר במחוזותינו: כוח ההרתעה אבד. הסתיים. לא קיים. קאפוט.
לא זו בלבד: וויין רוני ורובין ואן פרסי פצועים וייעדרו. גם איתם יונייטד בציר 2014 לא הנביטה יותר מענבים ליין קידוש, אבל בלעדיהם היא ללא ספק נטולת מנוע ומפתחות. גם הסטטיסטיקה היבשה אמורה לעודד את הכחולים: ב-11 מפגשים מוריניו הפסיד לסר אלכס פרגוסון רק פעמיים. ארבעה הסתיימו בשיוויון ובחמישה היתה יד ז'וזה על העליונה.
מה שאומר שכל התנאים המוקדמים מעידים לא רק על כך שהפעם לא רק שצ'לסי פייבוריטית מובהקת, ולא רק שהפערים שניבעו בין היריבות מטילים לראשונה זה עשור כמעט צל כבד על התואר "קלאסי" המוצמד תדירות למפגש הזה, אלא שבמערב לונדון מבצבצת לראשונה זה עידן ועידנים האפשרות של מוריניו להרכיב ראש גדול. להעז. לנסות להכות ללא רחם. לשלוח מסר על עומק סגלו וכוונותיו.
יכול להיות שזה באמת מה שהמנג'ר המקומי יעשה, אבל הספקות מקננים. הרי מוריניו הוא בלתי צפוי. מאמן שבעת מצוקת החלוצים הכואבת ביותר בתולדותיו – לא האמין לרגע האחד בטורס ודמבה בה – שיגר דווקא את לוקאקו הנפלא לגלות בגודיסון פארק, ודקתיים לאחר מכן הביא במקומו את מנהיג בית האבות המתהולל הקרוי גם סמואל אטו. זה עוד יכול להתברר ככתם ברזומה שלו בסדר גודל של אובדן האליפות, העשתונות, הריספקט והמעמד בסנטיאגו ברנבאו.
הרי זהו מוריניו שהפך את חואן מאטה, אלוף עולם ואירופה וכדורגלן העונה בשנתיים האחרונות בצ'לסי, לשואב עצים וחוטב מים, דמות שולית ונדחקת אל קצה הספסל. וזה גם ז'וזה שבמסיבת העיתונאים לקראת המשחק אמר ש-"אני מתייחס למשחק הזה כמסוכן מאד עבורנו, כי בהרבה הזדמנויות הקבוצה הנראית במצב הקשה ביותר, היא דווקא זו המתגלה כחזקה יותר במשחק".
נו, באמת. מאז ההדחה מגביע הליגה בסנדרלנד לפני חודש, קיימה צ'לסי ששה משחקים, ניצחה בחמישה, סיימה אחד (בארסנל, 0:0, מזכיר משהו?) בתיקו, כבשה עשירייה וספגה רק שער אחד (בניצחון 1:2 על ליברפול). התנופה הזו צריכה להביא בכנפיה ביטחון ובעקבותיו אף אומץ. האם היא תשכנע את מוריניו להיות מיוחד - לבחור הרכב עם דגש התקפי, רב פעלים וניצוצות, דורסני בפוטנציה, או שהסכנה עליה הוא מדבר אכן קנתה לה מקום בסיוטיו, והזהירות היא שתדריך אותו בבחירת האחד עשר?
לדייוויד מויס ולמנצ'סטר יונייטד אין כנראה את הפריבילגיה הזו. 0:0, או כל שיוויון, כפי הנראה לא ישלח את השדים האדומים לשבת שבעה ולהתאבל על שתי נקודות. יונייטד הרי סובלת קשות מחבלי הקליטה של הסקוטי החדש האוחז במושכות, מההצלחה הפנומנאלית לצד המורשת החיוורת ומבוגרת יחסית שהותיר לו הסקוטי הקודם, מרכש (מרואן פלאיני, וילפריד זאהה) רחוק מהציפיות, ומבעל בית שספק אם מוכן לפתוח את הארנק באמצע העונה.
דווקא בסעיף הזה יכול מוריניו לעשות טובה גדולה למויס. הפורטוגלי טוען בתוקף שעמיתו הסקוטי אכן יחזיק בשרביט באולד טראפורד לכל אורך שש שנות חוזהו. הוא משוכנע באורך הרוח של הגלייזרים, המבטיח שמעמדו של מויס יציב. לפיכך, הצגה של צ'לסי ותבוסה של יונייטד עשויה לעשות את המלאכה הכפולה: מחד גיסא להעניק את התהילה לכחולים ולמאמנם העשוי ללא חת, ומאידך להבהיר לדודים היאנקים המחזיקים במנצ'סטר יונייטד, שאם הם לא ישלפו את השטרות כבר בחלון הזה, עלול חלון הראווה שלהם להתנפץ לרסיסים שאף גלייזר לא יוכל לתקן.
