פוטיני. לפני כמה ימים ולדימיר פוטין אמר שהתגובה הישראלית להפגזות מעזה איננה פרופורציונאלית. וזה בנאדם, שתחת האחריות שלו רוסיה מטפלת במצבים של בני ערובה בפעולות שגובות הרבה חיים של חפים מפשע, רק כדי שעל הדרך אפשר יהיה לחסל גם את הטרוריסטים/מחבלים/פושעים/שובים. זה ברור – האיש מבין משהו בפרופורציות.
ואין ספק בכלל שמשהו מכל זה נמצא חזק מאוד ב-DNA של רומן אברמוביץ' – דיקטטור מהסוג הכי מסוכן שיש. הוא לא מסתפק רק באימוץ של מנהגים טוטאליטריים, אלא גם מתבל אותם בשיקולי כבוד של ראש שבט ובאכזריות ומדיניות שורה תחתונה של קפיטליסט מהסוג המכוער ביותר. במילים אחרות – אברמוביץ', במסגרת מקומו כבעלים של צ'לסי (יכול להיות שכאיש עסקים, פוליטיקאי או חבר הוא אחר לגמרי), משלב את כל מה שרע בשלטון יחידני עם כל מה שמכוער במערכת הקפיטליסטית. והקורבן האחרון שלו הוא רוברטו די מתאו.
אין יותר מדי מה להרחיב על הפיטורין האלה. כולנו יודעים בדיוק מה הסיפור – אברמוביץ' לא מוכן להיות מושפל. אברמוביץ' לא סופר אף אחד. אברמוביץ' לא מבין בכדורגל ולא יודע איך לנהל מועדון כדורגל. אברמוביץ' פשוט נוהג כמו אברמוביץ'. אז די מתאו היה סמל כשחקן. אז די מתאו נמצא במערכת הרבה זמן. אז הוא אהוב ומוערך. אז הוא הציל את הקבוצה בשנה שעברה. אז הוא הביא לה דאבל גביעים. אז הוא היה חתום על גביע אירופה הראשון של המועדון. אז מה.
זכייה בליגת האלופות הייתה המטרה המוצהרת הראשונה, הברורה והעיקרית של אברמוביץ' מהיום שהוא הגיע לסטמפורד ברידג'. המטרה המשנית הייתה לשחק כדורגל אטרקטיבי. די מתאו הוכיח זאת בשנה שעברה כשזכה בגביע עם האוזניים עם כדורגל שלא היה שיא היופי בלשון המעטה. אלא שעכשיו, כשיש את הגביע הזה בארון, רומן יכול לחזור לנהוג בשיגעון.
די מתאו חשב, טיפש שכמותו, שהזכייה בגביע (שאיפשרה בכלל את השתתפותה של צ'לסי השנה באלופות) תיתן לו קרדיט לטיפה יותר מאשר שלושה חודשים וחצי של עונה. אז חשב. הוא הרכיב הרבה שחקני התקפה צעירים, פתח את העונה טוב, ועכשיו הגיע משברון – שחלק גדול ממנו אפשר לייחס ליכולת של פרננדו טורס בחוד. וטורס הוא, כמובן, ירושה מאנדרה וילאש בואש. והמשברון הזה עלה לו במשרה.
והסיבה היא כבוד. עצם העובדה שהמשפט "אלופת אירופה הראשונה שלא עוברת את שלב הבתים" הוצמד לצ'לסי בשעות האחרונות הספיקה מבחינת אברומביץ' כדי לקחת את כל הקרדיט, את כל העבודה הטובה, האהדה, האהבה וההערכה שהמאמן הרוויח במועדון, את העתיד ואת המחמאות על הקבוצה הצעירה שפתחה את העונה בצורה מלהיבה – ולזרוק את הכל לפח.
הבנאדם האחרון שצריך לעבוד תחת איש שכזה הוא פפ גווארדיולה. מהבחינה הזו, אם אדם כמו פפ ילך לעבוד אצל אדם כמו אברמוביץ', זה יהיה כאילו שברצלונה תוותר על טוהר החולצה שלה ותשים עליה ספונסר שהוא קרן ששמה נקשר בתרומות עם ארגוני טרור. אה, רגע. שיט.
שרשרת המזון: מי אשם, האדם או המערכת?
בכל פעם שקורה מחדל כלשהו, איזושהי תפנית לא צפויה, מחוץ למהלך העניינים הרגיל, אנחנו כמובן ישר מחפשים את האשמים. בתרבות שלנו פה בישראל, אבל אני בטוח שעושים את זה גם בעוד מקומות בעולם, לרוב ישר קופצים על הש"ג. על האדם האחד, הבודד, בקצה, זה שכולם ראו אותו עושה את הפאדיחה. אח"כ, במקומות מתוקנים, מתקיים דיון מעמיק יותר שבוחן את התקרית תוך מתן תשומת לב ליותר מזווית אחת. ברוב המקרים (לא כולם) מתברר שארגון או מערך כלשהו – זה ששם את האדם האחד בקצה – הוא שהוביל למחדל, וכי סביר שמרבית האנשים היו "נופלים בפח" הזה מתישהו ומוצאים את עצמם בעמדת הש"ג המואשם, המושפל. לעתים המודח.
אל תוך התבנית הזו נופל בדיוק המקרה של אתמול, כשלואיס אדריאנו משחטאר דונייצק לקח כדור שאמור היה לחזור לשוער נורשלאנד, עבר אותו, וגלגל פנימה את השוויון לזכות קבוצתו, אל מול התשאותם המובנת לגמרי של הדנים, האוהדים, השדרנים. האמת, גם של צוות השיפוט.
"במהלך אחד, אדריאנו ריסק לרסיסים את כל המוניטין והסימפטיה שקבוצתו צברה לפני כן", נכתב כאן ממש באתר הזה. "איך ברגע אחד שחטאר איבדה את כל אוהדיה הנייטראליים. גועל נפש", הזדעם סטטוס של חבר ועמית בפייסבוק. אכן, הרוחות סוערות. ובצדק. מי שראה את המהלך לא יכול היה להישאר אדיש. זה היה מכוער, ציני, לא ספורטיבי, דוחה. You name it.
אבל את הריקושטים כאן, כפי שאפשר לראות, סופגים השחקן, הקבוצה. אפילו צוות האימון. שמעתי היום בבוקר בתכנית ESPNFC (לשעבר Press Pass) שהשחקנים פנו לבוסים שלהם על הספסל בתהיה אם לתת לנורשלאנד להבקיע שער מהיר בתגובה, מיד מכדור האמצע, ונענו בשלילה. אבל גם שם אף אחד לא ממש תהה – מה אם אדריאנו באמת לא היה בטוח בטיבו של המהלך? מה עם כחלוץ, שמתפרנס ונותן לעצמו סיכוי לחיים טובים יותר רק בזכות העובדה כל חייו הוא מחפש לכבוש שערים ומצליח – מה אם הוא היה מוותר על ההזדמנות במצב אחר, דומה, בו הוא באמת היה צריך להבקיע?
ברור מה היה אז – גם אז הוא היה חוטף את כל האש.
אבל האמת היא שאדריאנו לא יכול ממש לקחת את הסיכון הזה. אם הוא לא בטוח – הוא צריך לעבור את השוער ולשים את הכדור ברשת. הוא לא האיש שנמצא בעמדה לקבל את ההחלטה השקולה, הרציונאלית. הוא צריך לשים גולים. התפקיד של המערכת הוא לטפל במקרים כאלה. ולכן האחריות היא עליה. ולכן מי שאשם כאן הם אופ"א ופיפ"א, על התקנות והחוקים ההזויים שלהם, ועל הדרך מלאת הסתירות בה הם מנהלים את המשחק הכי פופולרי בעולם.
אני אפילו לא יודע מאיפה להתחיל. קודם כל – הם נותנים למצב הזה לקרות. כאשר קבוצה אחת צריכה להתחיל במהלך, אבל אז להחזיר את הכדור לשוער של היריבה, אתה מייצר כאן מהלך לא תחרותי. בתוך הסיטואציה הכי תחרותית בעולם, מדובר בהשתלת איבר שזה לא מפתיע שמדי פעם הגוף דוחה. זו כמובן לא הפעם הראשונה שמשהו כזה קרה. אופ"א או פיפ"א יכולות לטפל בעניין הזה בקלות, ופשוט להורות שבמצב שכזה יש כדור שוער, נייח, מרחבת החמש של השוער שגם ככה אמור היה לקבל אותו בתום המהלך הג'נטלמני הנהוג.
אבל זה לא נגמר כאן. כי מקבלי ההחלטות יכולים גם פשוט לתת לשופט את הסמכות לפסול גול כזה. למה? כי התבצע מהלך לא ספורטיבי שכל מי שנכח באצטדיון יודע שהוא לא ספורטיבי. אפשר ללכת שנייה לשופט הרביעי, לקרוא לשני המאמנים ולשני הקפטנים, וכל הסיפור נסגר. אבל לשופט אין את הסמכות לעשות את זה. למה? כי לא קרה שום דבר לא חוקי. ובכן, אפשר לחשוב ששופטים לא פסלו שערים "בלי סיבה" כבר קודם.
ובכלל, למה שחטאר לא פשוט נתנה לדנים לקחת את הכדור ולהבקיע שער? כי כאן כן יש תקנה – והיא אוסרת בדיוק את זה. אופ"א לא מרשה לתת לדברים כאלה לקרות, "כי זה לא נראה טוב". כי זה לא ספורטיבי. ובכן, אין ספק – המהלך שקדם לכך נראה מעולה והוא היה מאוד ספורטיבי. וגם כל השערים שנפסלים בגלל נבדל שלא היה או כי אף אחד לא שם לב שהכדור עבר את קו השער במטר – הם גם מצטלמים נהדר ועושים יופי של שירות לענף הזה.
בפוטבול, למשל – ענף הספורט הכי מתקדם בעולם (אבל גם הכי שמרני, רק מסיבות אחרות ולא קשורות), זורקים במצב הזה דגל למגרש. במקום לשרוק. המהלך לא נפסק. הוא נמשך. כל שחקן יודע להמשיך לשחק עד השריקה. שזה בדיוק מה שאדריאנו עשה. אחרי שהמהלך נעצר – במקרה הזה בגול – בודקים למה נזרק דגל למגרש (ע"י שופט או מאמן), ואז מחליטים אם המהלך שהתרחש היה בסדר או לא. אם מחליטים שלא, הכל חוזר לקדמותו.
זה לא היה מבזבז הרבה יותר זמן מאשר הוויכוחים אחרי השער של אדריאנו בזבזו גם ככה, הכל היה נראה טוב והוגן יותר, וגם התוצאה הסופית של המהלך הייתה תקינה. אבל אין ספק – זריקת דגל למגרש זו טכנולוגיה שבאופ"א ובפיפ"א יש מספיק אנשים שיפחדו ממנה. לכו תדעו מה זה יעשה למשחק!