דייויד מויס, מנואל פלגריני וז'וזה מוריניו הם הגיבורים האמיתיים של העונה החדשה. על החשיבות והבולטות שלהם אין תאריך תפוגה. הן יישארו עימנו לאורך כל הדרך, ולו רק מפני שאין הרי אפשרות שכולם יצליחו. הצלחה של אחד תבוא על חשבון השני וחוזר חלילה. לעומת זאת, יש כמובן מצב (תיאורטי להחריד) שכולם ייכשלו. או אז זו תהיה העונה ההפכפכה והמרתקת בתולדות הליגה.
האמת היא שדי בכך שמויס, המנג'ר הטרי של מנצ'סטר יונייטד, לא יעביר את הסחורה, על מנת שהחרבות יישלפו מנדנן, ואמות סיפים ינועו בדרגה 10 בסולם פרגוסון. ובאמת, הקיץ הראשון של יונייטד ללא סר אלכס נראה מבשר רעות. הרכש הרצוי (ססק פברגאס, לייטון ביינס, טיאגו) לא הגיע, סאגת וויין רוני מאיימת להיות המקבילה הכדורגלנית של "משחקי הכס", ומשחקי ההכנה חשפו יותר נקודות תורפה מסיבות למסיבה.
רבים מאוהדי יונייטד נכנסים לעונה הזו בחשש גדול לאובדן השושלת, ההגמוניה והד.נ.א שהיו לטעמם בראש ובראשונה תוצרים של בית המדרש של האביר פרגי. אבל כמו כל אוהד אמיתי דאגן, הם נוטים לשכוח או להדחיק את הצמתים בהיסטוריה בהם גם תחת המנג'ר הבריטי הגדול ביותר בכל הזמנים, הם נתקפו בקיץ חרדה, קיטרו, ייללו, הביעו ספקות, התכוננו לגרוע מכל (מקום שני) – ואז לקחו אליפות. הדוגמה הטרייה ביותר: אשתקד.
אבל בעונה שעברה הגיע רובין ואן פרסי, והשנה בינתיים זה רק וילפריד זאהה. יחי ההבדל הענק. ובכל זאת, חובה לזכור שמועדון הכדורגל של מנצ'סטר יונייטד מנוהל לתלפיות, שבקומת ההנהלה יש מסורת, ניסיון ויכולת, וגם שעל כר הדשא יונייטד לא ירדה מנכסיה (אלא אם רוני יעזוב, תסריט קיצוני לטעמי), ועדיין לא עשתה את מהלך הקנייה המרכזי שלה. תזכורת: ההולנדי המעופף נחת אשתקד בטראפורד קשישא ימים ספורים לפני בעיטת הפתיחה, ועשה את כל ההבדל. גם הפעם אני מהמר שהשדים האדומים לא ינוחו על זרי הזאהה, ואולי אף יכניסו את השוק (העברות) לשוק. מישהו אמר גארת' בייל (ספקולציה פראית, תרתי משמע)?
מנצ'סטר סיטי, היריבה העירונית של האלופה, התנהגה אחרת לחלוטין. היא גם החליפה את הראש, וגם השתילה איברים חדשים תוך הוצאת 100 מיליון פאונד. זו הסיבה שבסוכנויות ההימורים סיטי פייבוריטית לגרד את האדום של הכתר ולצבעו בתכול. אבל בשמי התכלת מופיעה בכל זאת עננה: פלגריני הצליח הרבה יותר באירופה עם קטנות וחצאי נמושות (ויאריאל, מלאגה) מאשר עם ריאל מדריד. הציפיה ממנו אימתנית והלחץ על גבו עצום. גם הבחירה המקצועית שלו תיבחן בשבע עיניים, ומקנן בי ספק באשר להתאמה של חסוס נאבאס ואלברו נגרדו לדרישות הפיזיות התובעניות של הפרמיירליג. מאידך, סטפן יובטיץ' הוא יהלום, פרננדיניו אבן ספיר בפוטנציה, ובעונה טובה מאד של דויד סילבה הכביר וקון אגוארו האדיר, סיטי יכולה להסתדר גם עם גימגומים אלו ואחרים.
צ'לסי תהיה העונה עם ז'וזה מוריניו אך ללא יוסי בניון. סביר להניח שחסרונו של הקשר מדימונה לא יורגש בסטמפורד ברידג', אבל הוא בהחלט אמור להיות מודגש בדפי ההיסטוריה הישראליים. בהנחה שבניון לא יחתום בשבועיים הקרובים במועדון מהפרמיירליג – תהיה זו הפעם הראשונה מאז 1989, 24 שנים (!), ממש דור ויובל (!) – שהליגה האנגלית הבכירה תהיה נטולת ייצוג ישראלי. זוהי פיקנטריה, אבל גם קצת יותר. זה הרי לא עניין של מה בכך שבשלוש עשרה (13!) מתוך 20 קבוצות הליגה הנוכחית כיכבו צברים כחול-לבן. רק מנצ'סטר יינייטד, סטוק סיטי, האל סיטי, ניוקאסל יונייטד, ווסט ברומיץ', סנדרלנד (רונן חרזי חתם אך לא שיחק...) ופולהאם (עמרי אלטמן כמעט הגיע לבוגרים...) עדיין משוועות לכוח עבודה מארץ הגודש (לא טעות דפוס).
במקום בניון יש עכשיו למוריניו את קווין דה ברוין (בראונה בהיגוי הבלגי ההולם) המצוין, מרקו ואן חינקל ההולנדי, אנדרה שורלה הגרמני (20 מיליון!) ורומלו לוקאקו הבלגי ששב מהשאלה כובשת בווסט ברומיץ'. בנוסף, יש למיוחד את טראומת ברנבאו, שבעזרתה הוא אמור להפיק לקחים ולנסות להתנהג אחרת עם פיקודיו ומנהליו, בניסיון לתקן תדמית שניזוקה קשות. המעבר מ"המיוחד" ל"המאושר", כפי שז'וזה כינה עצמו עם בואו לקדנציה השנייה בגשר, מעיד שהפורטוגלי מודע לאתגר. קשה להאמין שהוא ישתנה, יתרכך ויהפוך לג'נטלמן בריטי, אבל יהיה קל יותר להבין אם הפיוז והג'ננה יקפצו לו פחות, וההתנשאות והשחצנות יחנו בניוטרל, או מקסימום יועברו לקרוז-קונטרול.
בצד המקצועי יש למוריניו בסיס מעולה בצ'לסי, אבל המרדף שלו אחרי וויין רוני מצביע כי הפאזל לא שלם, במיוחד בחוד. צ'לסי תתחרה עם סיטי על תואר מרכז השדה הטוב באי הבריטי, אבל לפני כל היצירתיות הנפלאה הזו של הקישור, עדיין לא נמצא בורג סקוררי קבוע ומיומן, ותשכחו מהצ'אנס שמוריניו יגלה מחדש את הציפור הכחולה המפעילה את פרננדו טורס. כך שבשורה התחתונה צ'לסי ומוריניו מסקרנים בטירוף, מסחררים בפוטנציה, ועדיין מהווים תעלומה שפתרונה יהיה בכל מקרה מרתק.
פרט לשלוש הראשונות של 12/13, רק קבוצה אחת נוספת החליפה מנג'ר. אברטון היתה כמובן חייבת למצוא מחליף למויס, והפקידה את המושכות בידי רוברטו מרטינס הספרדי. מה שאומר שדווקא הקבוצה שכולם כבר מנבאים לה שניים-שלושה קייצים רצופים חילוף בעמדת המאמן – שוב הותירה את ארסן ונגר על כנו. שמונה שנים שחונות ללא תארים מדכאות את יושבי האמירויות, אבל ארסנל לא משמיעה קולות של התרעננות, שלא לדבר על מהפכה. בעת כתיבת שורות אלו כבר שלשלו התותחנים לכיסם 12 מיליון פאונד (בעיקר ג'רביניו לרומא) אך עדיין לא שלפו אפילו המחאה אחת. פלא שהמחאה הולכת וגוברת?
כמו אצל יונייטד, גם בארסנל יכולות עוד להישמע קריאות שמחה של הדקה ה-90 של החלון. אבל כדי שהקבוצה תצא מעונת היובש והבצורת הממושכת שלה, היא צריכה שהרמת הגבה תהפוך לקריאת התפעלות. משהו באמת בנוסח רכישה של לואיס סוארס, היכולה באמת להפוך את התותח הקהה ואת התחזיות האפורות על פיהם.
כמה עצוב שבזאת מסתיימת למעשה סקירת הבורסה הצמרתית של אנגליה. כמה חבל שכל הניסיונות של מישל פלאטיני לעצור את הסחף האירופי לא יועילו – וכמו בכלכלה הישראלית, ימשיכו העשירים להתעשר והעניים להתענות. הפערים רק הולכים ומתרחבים, ואין אף מועדון המסוגל אפילו להתדפק על דלתות מגדלי השן של הטייקונים. ליברפול? שם המהפכה נראית מצד אחד מעודדת (קוטיניו, אספאס, לואיס אלברטו), אבל עדיין בחיתוליה ותלויה כל כך בעזיבתו/הישארותו/התנהגותו של הנושך מאורוגוואי. מצד שני צריך ברנדן רוג'רס להיאבק גם במקורות פיננסיים מוגבלים (יחסית לחוג הסילון) וגם בבעיות משמעת מעיקות ומחבלות כמו סוארס וראחים סטרלינג, הכישרון האדיר בן ה-18, שנעצר כבר פעמיים בחשד לתקיפה אלימה.
ומה עם טוטנהאם, שאלתם. פאוליניו הברזילאי יכול אולי להיות אחת ההפתעות הנעימות של הליגה, אבל בלי גארת' בייל התרנגולים לא יקרקרו אפילו סביב הליגה אירופית, מה גם שהחייל שהם גייסו לחוד (רוברטו סולדאדו) יגלה לדאבונו שבטעות שלחו אותו מקורס תותחנים בלה ליגה, לגיבוש טיס באנגליה. אברטון? צניעות בהתגלמותה – בסגל ובשאיפות. ניוקאסל ואסטון וילה? עדיין הרבה יותר הישרדות מאשר האח הגדול.
מי שמסוגלת להזליף טיפה רוטב, ולפזר קורטוב טימין על הדישדוש של 14-15 נציגות יומרניות אך מאותגרות כלכלית ומקצועית, היא אולי סנדרלנד. החתולים השחורים מציגים לראווה גם בעלים די טריים (הנציגות השישית בליגה לדוד סם), וגם מנג'ר שביום טוב (או רע) יכול להשאיר את מוריניו ואיאן הולוויי (קריסטל פאלאס) עם הלשון בחוץ. פאולו די קאניו הוא גם המשוגע, גם המוקיון וגם הרוח הרעננה בליגה. הססגוניות שלו גובלת בטירוף, התיאטרליות בקריזה, המחוות בפלילי (מועל יד), ושפת הגוף והאמירות בעלבון על סף רודנות. אבל די קאניו, כך נטען בסביבת איצטדיון האור, הוא מנג'ר עם כריזמה, ידע, חוש טביעת עין ופסיכולוגיה של ניהול כוח אדם. הוא גם הצליח לפתות לצפון מזרח אנגליה את חלוץ נבחרת ארה"ב הצעיר ג'וזי אלטידור (אלקמאר) ואת הבינלאומי האיטלקי של יובנטוס, עמנואלה ג'אקריני. תחילת הקדנציה של די קאניו בשלהי העונה החולפת – במרכזה בלימת הצניחה החופשית תחת מרטין אוניל - כבר העידה על סיבוב פרסה אפשרי. בתנאי כמובן שלא יעבור שם איזה חתול שחור.
התחזית
1. מנצ'סטר יונייטד
2. מנצ'סטר סיטי
3. צ'לסי
4. ליברפול*
5. ארסנל
6. סנדרלנד
7. טוטנהאם
8. סוואנסי
9. אברטון
10. ווסט ברומיץ'
11. אסטון וילה
12. ווסטהאם
13. סאות’המפטון
14. קרדיף סיטי
15. פולהאם
16. ניוקאסל
17. נוריץ' סיטי
18. סטוק סיטי
19. קריסטל פאלאס
20. האל סיטי
* אם סוארס נשאר
גביע אנגלי: מנצ'סטר סיטי
גביע הליגה: ליברפול
כדורגלן העונה: אדן הזאר (צ'לסי)
מלך השערים: כריסטיאן בנטקה (אסטון וילה)
תגלית העונה: ווילפריד בוני (סוונסי)
פלופ העונה: אלבארו נגרדו ורוברטו סולדאדו (מנצ'סטר סיטי וטוטנהאם)
