אפילו את סוף דרכו במנצ'סטר יונייטד הצליח אולה גונאר סולשיאר לקלקל. הג'נטלמן הנורבגי היה צריך לעשות מעשה ג'נטלמן ולהתפטר מיד אחרי התבוסה בווטפורד בשבת. הוא הרי ידע שהחרב מונחת על צווארו כבר זמן רב, שהשחקנים כבר לא איתו ושהסבלנות כלפיו הולכת ופגה. הצעד המכובד היה להסיק מסקנות, לומר יפה שלום, לשמור על קורטוב כבוד שעוד נותר, ולמנוע מהנהלת מנצ'סטר יונייטד את הצורך להפעיל את הגיליוטינה. במקום זאת מלמל סולשיאר שוב מילים ריקות על כדורגלנים אנושיים ואמונה בעצמו, והכניס לרזומה שלו הודעת פיטורין ממועדון ואנשים – אדוארדס, ארנולד, פרגוסון - שנתנו לו את כל ההזדמנויות ועשו לו את כל ההנחות.
המנהלים הללו, ואיתם גם הבעלים הגלייזרים, אחראים לכך שסולשיאר נשאר באולד טראפורד הרבה מעבר לזמן שהוא היה רצוי. מבחינת רוב אוהדי יונייטד, עדיף היה לו המנג'ר היה מוחלף כבר בסוף העונה שעברה, אולי אפילו לפני. להזכיר לכם: זו עונה בה סיימה יונייטד במקום השני בפרמייר ליג, והפסידה רק בפנדלים לוויאריאל בגמר הליגה האירופית. אבל האוהדים יודעים נפש קבוצה ושחקן, והם לא נפלו בפח ההישגים הללו. הם הבחינו בהרבה מאוד חוסר עקביות, הרבה מאוד מקריות, העדר שיטה, תוהו ובוהו על המגרש, וצוות שחקנים מבולבל, או בפשטות: לא מאומן. הם לא הבינו כיצד העיניים החדות של מקצוענים כמו סר אלכס, לא מזהות את הקטסטרופה. הם לא האמינו למשמע אוזניהם כאשר לפני חמישה חודשים בלבד האריכה הנהלת יונייטד את חוזהו של סולשיאר בשלוש שנים.
אולה גונאר סולשיאר פשוט לא היה מוכן עדיין למשימה בסדר הגודל שהוא נטל על עצמו בברכת עסקנים שכשלו באבחנתם. הוא לא היה "אפוי" כאשר הוא נחת במנצ'סטר לפני כמעט 3 שנים (דצמבר 2018), ואחרי 35 חודשים בתפקיד התברר שגרף ההתקדמות שלו בלתי קיים בעליל. ספק אם בכדורגל האירופי הבכיר יימצאו עכשיו קופצים על המנג'ר הסקנדינבי החביב ונעים ההליכות, אך מזווית מקצועית עדיין ROOKIE. בייבי פייס בלי הקילר.
צחוק הגורל הוא שלמעשה, אם אכן בוחנים את יכולותיו הדלות של סולשיאר אל מול ההישגים שלו, ניתן לקבוע כי הוא האפיל על הציפיות ממנו. אל גמר הליגה האירופית, המקום השלישי בליגה ב-2020 (פעם שנייה בלבד מאז תום עידן פרגי שיונייטד מסיימת בין שלוש הראשונות) והשני ב-2021, אפשר להוסיף גם את הפתיחה הנהדרת שלו – המנג'ר הראשון מאז סר מאט באזבי האגדי ב-1946 (!) שפותח את הקריירה שלו באולד טראפורד עם חמישה ניצחונות רצופים – ואת שיא 29 משחקי החוץ בליגה ללא הפסד. מי שתר אחר כבודו של המפוטר, יזכיר גם את חצאי הגמר של הגביע האנגלי והליגה האירופית לפני שתי עונות.
אבל למרות כל אלה, סולשיאר לא הצליח לשכנע גם את סניגוריו כי דברים פועלים לפי תכנית, כי הוא שולט בקבוצתו ובפיקודיו, ויש באמתחתו דרך ויעד. אדרבא, התבוסה הביתית 6:1 לטוטנהאם אשתקד וההדחה מליגת האלופות אחרי שלב הבתים, תרמו לתחושה של אוהדים ופרשנים שמשהו לא בשל אצל השדים האדומים. הם לא חסכו את שבטם מהמנג'ר וההנהלה, אבל ביקורתם נפלה על אזניים אטומות. העונה, אחרי ה-5:0 הביתי נגד ליברפול, התבוסה הביתית 2:0 (כן,כן, תבוסה. יונייטד ניצלה בעור שיניה מעוד 6-5 שערים, ולא איימה על שער האלופה כלל) למנצ'סטר סיטי, וה-4:1 המעליב בווטפורד בשבת, כבר צצו הראיות מעצמן וזינקו אל יציע חבר המושבעים.
סולשיאר – וההנהלה – יואשמו גם בכך שלא בנו את הסגל כהלכה. השקעה נכונה בהגנה (רפאל וראן, שפציעותיו לא עזרו לסולשאר) ובחוד – כריסטיאנו רונאלדו וג'יידון סאנצ'ו – אך התעלמות מוחלטת ממרכז שדה נרפה ונטול כריזמה שאיתו אי אפשר ללכת למכולת, על אחת כמה וכמה לסופרמרקט. סולשיאר ראוי אמנם למחמאות רבות על הבאת ברונו פרננדש, אבל רכישות אחרות וצרכים אחרים שלא נענו גרמו לפרשן הגרדיאן הבריטי ג'ונתן ליו לכתוב ש"בזמן שמנצ'סטר יונייטד היתה צריכה לבנות בית, היא העדיפה לפוצץ אותו על מנת לגרד לייקים ביוטיוב".
קשה לומר אם הבית אכן פוצץ, נחרב ונהרס מן היסוד. אבל קל יותר לומר שמה שאולה גונאר סולשיאר משאיר אחריו ליורשיו הוא אסופת שחקנים אינדיבידואליים, ברובם מוכשרים, שלא הודרכו כהלכה ו/או לא השכילו לרתום את הפוטנציאל שלהם לשלם מוחשי, מהותי, מאורגן וקבוע. זה כלל לא יהיה פשוט, אבל המנג'ר הבא של מנצ'סטר יונייטד ינסה להוכיח שזה אפשרי.
סוף
