ב-11 במאי 1983 התקיים בגטבורג, שבדיה, גמר גביע אירופה למחזיקות גביע. אברדין הסקוטית פגשה בו את ריאל מדריד. על הקווים בריאל עמד המאמן אלפרדו די סטפנו, אחד מגדולי הכדורגלנים בכל הזמנים. מן הצד השני של המתרס התרוצץ מנג'ר אברדין, אלכס פרגוסון. אלכס מי? לפני כמעט 40 שנה השאלה הזו היתה רלבנטית. פרגוסון היה כבר אמנם בן 42 כאשר מאחוריו כבר אליפות סקוטלנד אחת עם אברדין, אבל עבור רוב עולם הכדורגל מחוץ לבריטניה הוא היה עדיין אלמוני. ב-1981, אחרי שישראל שיחקה עם סקוטלנד פעמיים במוקדמות המונדיאל, התקשר פרגוסון לסוכן השחקנים אשר הרשקוביץ, התעניין במשה סיני והציע עבורו 160 אלף פאונד. הרשקוביץ לא ממש ידע מי נמצא מעברו השני של הקו, לא הצליח לפענח את המבטא הסקוטי הכבד, והעסקה מעולם לא קרמה עור וגידים.
אבל בגטבורג גברה אברדין על ריאל מדריד 1:2 לאחר הארכה, והניפה את גביע המחזיקות במה שהיא עד היום אחת הסנסציות הגדולות בכדורגל האירופי. פרגוסון חזר לסקוטלנד עטור תהילה. הוא עוד הספיק להוליך את הדונס לשתי אליפויות נוספות (הישג אדיר לנוכח השליטה הכמעט מוחלטת של סלטיק וריינג'רס. אף קבוצה פרט להן לא זכתה בכתר מאז), ארבעה גביעים סקוטיים וניצחון בסופרקאפ על המבורג, לפני שקיבל בנובמבר 1986 את ההצעה מאולד טראפורד.
מסתבר איפוא שלהצלחה הפנומנלית של סר אלכס – את תואר האבירות הוא קיבל מהמלכה ב-1999, אחרי הטרבל של מנצ'סטר יונייטד – היו ניצנים או סימנים מקדימים. אבל גם הם לא יכלו כמובן לנבא או לבשר על 27 השנים הבאות חסרות התקדים, שהביאו במעופן 13 אליפויות, שתי זכיות בליגת האלופות, חמישה גביעים אנגלים ועוד כהנה וכהנה תארים קבוצתיים ואישיים שבצוותא מצטרפים לבן אדם אחד, יחיד ומיוחד, כנראה הגדול בהיסטוריה במקצוע שלו, שהיום חוגג 80 כאשר באמתחתו 49 תארים.
האמת היא שמאז שפרגוסון פרש לפני שמונה שנים, ההישגים שלו אף נראים דרך זכוכית מגדלת, גדולים ועצומים שבעתיים. אין צורך להרחיק לכת אל מעבר למנצ'סטר יונייטד מאז 2013, על מנת לאמוד את גודל ועוצמת ההבדל. אבל אפשר להתבונן גם על מועדוני פאר אחרים כמו השכנה מנצ'סטר סיטי ופאריס סן ז'רמן, שעדיין ממשיכות במסע החיפושים שלהן אחרי הפרס הנוצץ מכל, גביע אירופה לאלופות.
אבל עכשיו, אחרי שהאשראי ניתן ותהילת העולם היא דבר מוגמר וחסר עוררין, עולה שאלת 64 המיליון דולר – איך הוא עשה את זה? מה היה סוד ההצלחה של הסקוטי שנולד בפאתי גלאזגו בזמן מלחמת העולם השנייה, ולמעשה משמש כיום מודל להישגיות ומצויינות בבתי ספר, מכללות ואוניברסיטאות בספורט, אבל גם הרבה מעבר לכך.
את התשובה אפשר להתחיל באותו גמר מחזיקות ב-1983. שבוע לפני המשחק כינס פרגוסון את הנשים והחברות של הכדורגלנים. הוא נשא בפניהן נאום על חשיבות המעמד שבדרך, וביקש מהן לגלות יותר אמפתיה, התחשבות וסלחנות כלפי בני הזוג שלהן כדי להניח להם להיות מרוכזים אך ורק במטרה.
עד כמה זה הועיל ותרם לעולם לא נדע כמובן, אבל כמו שהבריטים אומרים THE PROOF IS IN THE PUDDING. ההוכחה היא בטעם הפודינג. והקינוח הזה היה כמובן הטעים ביותר האפשרי, ושיקף לראשונה את מדיניותו של הבוס: מה שקורה לשחקניו מחוץ למגרש ולמועדון חשוב לא פחות ממה שמתרחש עימם באימונים ובמשחק. פרגוסון התעניין, בדק, רשם, וניהל שיחות עם הורים ומורים בביה"ס במידת הצורך. אחרי ההחתמה של כריסטיאנו רונאלדו בן ה-18 בפורטוגל, הוא הלך לפגוש את אימו של רונאלדו לשיחה על צרכיו של הילד. הטאץ' האישי שהמנג'ר העניק לשחקניו היה יוצא דופן. הוא זכר את שמות בנות הזוג, ההורים והמשפחה, התעניין ובמקרה הצורך הלך לבקרם. הדגשים הללו שלו הולידו את ההתייחסות אליו כאל פסיכולוג, או פסיכולוג ספורט. "הוא פסיכולוג ענק. הייתי מוכן להקריב את חייו עבורו". הדובר: אריק קנטונה.
קנטונה היה אחד מאלה שזכו ליחס האינדיבידואלי ביותר מפרגוסון. המנג'ר של מנצ'סטר יונייטד חשש להביא את הטראבלמייקר הצרפתי לאולד טראפורד בגלל השם הרע שיצא לו גם בלידס יונייטד. אבל בביקור בפאריס הציע לו מישל פלאטיני לרכוש את "הילד האיום", והפיג את חששותיו כאשר הסביר שכל מה שקנטונה זקוק לו הוא "חיבוק ויד מלטפת ומבינה". קנטונה הפך כמובן לאחד מסמלי ההצלחה הענקיים של יונייטד תחת פרגוסון, ואפילו בעיטת הקונג פו שלו ב-1995 באוהד קריסטל פאלאס – שהרחיקה אותו מהמגרשים לתשעה חודשים – לא שינתה את דעתו של המנג'ר שלו. אדרבא, קנטונה בילה את החודשים הללו ספון בביתו בצרפת, והחליט כי איננו רוצה לשוב לאנגליה. פרגוסון טס לביתו והבטיח לו שתחת חסותו הוא רק יגדל ויצמח. יונייטד התחילה את העונה שאחרי ברגל שמאל. קנטונה שב למגרש בנובמבר והוליך את השדים האדומים לעוד כתר.
אצל רוד ואן ניסטלרוי העלילה היתה אפילו מפתיעה יותר. אחרי שמנצ'סטר יונייטד החתימה את החלוץ ההולנדי, ועוד לפני שהוא עשה את המעבר לאנגליה, הוא נפצע ונאלץ לעבור תקופת החלמה ממושכת. פרגוסון חשש מדיכאון אצל החלוץ, התדפק על דלת ביתו של ואן ניסטלרוי בהולנד, והרגיע אותו גם בהבאת דוגמאות כמו לותר מתיאוס בבאיירן.
קפיצה אחרונה לגמר המחזיקות: די סטפנו, מאמן ריאל המנוצח, אמר במסיבת העיתונאים כי "זו לא היתה קבוצת כדורגל שפגשנו היום, זו היתה רוח (SPIRIT) בלתי ניתנת לעצירה". הרוח המדוברת הזו היא הנשמה של הקבוצות של אלכס פרגוסון. הוא עצמו העיד לאחרונה כי "הרוח הזו היתה במנצ'סטר יונייטד עד שפרשתי". והרוח הזו אוגדת בתוכה את כל מה שהמנג'ר ניסה להנחיל לחניכיו בכל מקום: העבודה הבלתי פוסקת, הווינריות חסרת הפשרות, האמביציה נעדרת התחתית, היוזמה חסרת המנוח, ובעיקר הדחף – או בתרגום חופשי וישיר גם יחד: האנרגיה המטורפת.
מרטין אדוארדס, יו"ר מנצ'סטר יונייטד לשעבר, אמר שפרגוסון הוא "האדם עם יצר הכדורגל הגדול ביותר שפגשתי מעודי". באנגלית זה אפילו נשמע טוב יותר: The most DRIVEN football man". ואכן, בתוך האיש הזה, עם הדחף הזה, היו פרט לפסיכולוג גם דמויות מכריעות נוספות של הפוליטיקאי, המנטור (מורה דרך רוחני) והמנהל. "אתם קוראים לזה פסיכולוגיה, אני קורא לזה ניהול", אמר פרגוסון אחרי עוד סיפור על המנהג שלו לשוחח עם כל אפסנאי, גנן, תחזוקן, מבשל ומגיש תה בקרינגטון, מתחם האימונים של יונייטד הנחשב בין המתקדמים בעולם.
פרגוסון עצמו היה מי שדרש את הקמת המתחם המודרני. זה לקח יותר מעשור מאז הגעתו ללנקשייר, אבל כיום קרינגטון משמש גם מקדש לרעיונות שלו ולפתיחות שלו. הוא ראה בעיני רוחו את המתקן על כל דרישותיו, אבל לא הפסיק לחקור ולחפש את הקידמה. הפתיחות שלו לעידן החדש של "מידוע" הכדורגל הביא לקרינגטון פרט לרופאים, דיאטנים, תזונאים וכירופרקטים, גם אנליסטים סטטיסטיים וגם מומחה שינה שדאג להקמת חדר מנוחה והתאוששות שמדד את תגובות השחקן לפעילויותיו. הוא תמך בניתוחי וידאו ובאימונים חדשניים. פרגוסון היה "מדען ספורט", אמר עליו פול פארקר, שחקנו בעבר. למעשה מדובר כאן במדען של נצחונות.
אבל כמובן שאי אפשר לסכם את הקריירה של הסר מבלי להתייחס לאופיו הנוקשה ולקשיחותו שלא אחת הביאו אותו אל הצד השלילי של הכותרות. רוב המקרים – כמו הנעל על בקהאם – מוכרים. יש עוד כמה, למשל הרחקתו של פרגי מהמגרשים לשנה שלמה (!) אחרי שהשתולל, ניאץ וקילל שופט במשחק של אברדין שאותו הוא ניסה לרצות בחדר ההלבשה עם שני בקבוקי שמפניה, ושמע ממנו שעכשיו הוא יעמוד לדין משמעתי על ניסיון שוחד. פרגוסון התנצל על האירוע הזה, ובביוגרפיה שלו תיאר אותו כ"שחור ביותר בקריירה". אבל סימן השאלה הגדול שנותר אחרי בחינת כל ההתפרצויות שלו, הצעקות והזעם הקדוש, היא כמה מכל זה היה אובדן עשתונות של שור מועד, וכמה למעשה היה מנוהל מראש, מכוון, מבוים, עוד טאקטיקה חשובה בדרך למטרה.
רוב האנשים שהיו בקרבתו של פרגוסון נוטים לגירסה שעושה לו הנחה. רוי קין וגורדון סטראכן, ששיחק תחתיו באברדין וביונייטד, נותרו היחידים שמערכת היחסים שלהם עם פרגוסון עלתה על שרטון והם נוטרים לו טינה. אצל קין זה מפתיע משום שהוא היה האיש שהגיע ליונייטד מכיוון שהיה בצלמו ובדמותו של האבא הרוחני שלו. סטראכן, לעומת זאת, התרכך קמעה והיה מוכן להסביר: "באיש הזה יש משהו כמו חיה פצועה שמדרבן ומכעיס אותו. בכל אחד מאיתנו יש שד. אצל אלכס השד הזה מתעורר במשחקי כדורגל".
ריאן גיגס סיפר שפעם כאשר פרגוסון צלב אותו, כולל צעקות, "בא לי להכות אותו". גיגס הגיב בהשלכת חפץ לעבר מאמנו. זה קרה במחצית משחק של יונייטד אצל יובנטוס. גיגס כמובן לא עלה למחצית השנייה. פרגוסון נהג להפגין טמפרמנט הרבה יותר חם כלפי שחקנים צעירים, כי "הם צריכים ללמוד יותר. הם לא מנוסים והתקשורת לא מבקרת אותם.... "גיגס, בקהאם, באט, סקולס, כולם גדלו על המנטליות המשקפת אותי. מהיכן שבאתי. הם למדו לעמוד על שלהם. ולהילחם למען הקבוצה. זו ההיסטוריה אליה אני מתחבר. לנחישות, להקרבה העצמית, להנחיל לאנשים את התחושה של מעמד הפועלים – אחד למען כולם, כולם למען אחד".
אבל פרגוסון לא התעלם מהתדמית שנבנתה לו. "הייתי מעורר אימה, אני יודע. לפעמים לא ידעתי להבליג. לפעמים הגזמתי. אבל אין בזה כל רע אם אתה מאבד את זה בנסיבות הנכונות". הנסיבות הנכונות הבולטות ביותר התרחשו בסט. מירן, כאשר אחרי תבוסה 3:0 גילה פרגוסון ששחקניו בילו ערב קודם בפאב מקומי (בעיר פייזלי). בחדר ההלבשה הוא הסיר את הפקק מבקבוק קולה גדול, והעיף אותו אל הקיר שמאחורי השחקנים. טיפות המשקה זרמו וזחלו מהקיר אל גב הכדורגלנים, אבל איש לא זז ממקומו. "אתם נשארים כאן עכשיו לאימון עד אור הבוקר. מי שרוצה פטור, יצטרך לחתום בפניי על תצהיר שלעולם לא ייכנס עוד לפאב הזה". לא היה אחד שלא חתם.
ואולי המורשת המנצחת המוצלחת ביותר של סר אלכס פרגוסון היתה מנטליות המצור. המנג'ר הסקוטי הפך את המושג "העולם כולו נגדנו" לאמנות. שחקניו מעידים כי הוא לרגע לא חדל מלצייר להם את העולם, כל העולם, במושגים של הם ואנחנו. השופטים גם שונאים אותנו וגם אוהדים את ליברפול. התקשורת מתעבת אותנו ומקדמת את ארסנל. האוהדים היריבים לא סובלים אותנו. המאמנים ממתינים כולם לנפילתנו כדי לשמוח לאיד. פרגוסון הזין את הגולם הזה יומם וליל, עונה אחרי עונה, עד שהיה ברור לכל שהוא עצמו כבר מאמין למפלצת השטנה שיצר. הוא החרים את בי.בי.סי 3 שנים, ואפילו את הערוץ הפרטי של מנצ'סטר יונייטד (!) אחרי ששדרן העז למתוח עליו ביקורת על 2-4-4 במקום 1-3-5 העדיף...
אבל הטאקטיקה הלעומתית הזו של פרגוסון הוכיחה את עצמה. שחקני סט. מירן, אברדין ובמיוחד יונייטד, היו מגיעים לכל משחק מדורבנים כאש, לוהטים ברגשות קיפוח ונקם. שופטי פרמיירליג מעידים שבאף קבוצה אחרת לא היתה עליהם התנפלות אמוציונלית, רועשת וגועשת, כמו של חניכי פרגי. גם הוא עצמו התחרה. "זמן פרגי" הוא מונח שהוטבע לתאר את תוספות הזמן העודפות שמקבלת יונייטד כאשר היא בשיוויון או פיגור. הסטטיסיקה נבדקה והוכחה עובדתית. המצור של פרגי ובחוריו הבקיע את החומה. ולפעמים גם את השער, כמו זה של סטיב ברוס בדקה ה-97 בשפילד שהוביל את יונייטד לפסגה ואח"כ לעוד אליפות.
לפרגוסון היתה גם עין מצויינת לכשרונות ורוב שחקני הרכש שלו היו ראויים. הוא גם ידע להאציל סמכויות לאנשי המקצוע שמינה סביבו וכמעט מעולם לא קרא תיגר על החלטתם. ומה עם מזל? ברור שעדיף שהוא יהיה איתך מאשר נגדך. פרגוסון זכה במנת המזל האולטימטיבית בגמר האלופות 1999 נגד באיירן. "הם היו הרבה יותר טובים מאיתנו. בדקה ה-90, כמה שניות לפני השיוויון של שרינגהאם, הייתי עסוק במחשבות על מה אני אומר לבחורים בחדר ההלבשה אחרי ההפסד", מספר המנג'ר המעוטר בתבל בסרט התיעודי הנפלא "לא נכנע לעולם" שיצר בנו ג'ייסון (YES VOD). וכאשר שואל אותו הכתב מיד אחרי הזכייה "אז מה קרה כאן, כמעט הפסדתם ופתאום ניצחתם?", עונה לו האביר "Football, "bloody hell.
YES SIR. אבל זה כדורגל שאתה הוספת לו פרק מפואר, רב הוד והדר, לפנתיאון.
