הקטע עם יורגן קלופ הוא שנראה שאין לו פוזה. הוא נראה כמו הבנאדם לשבת איתו על בירה בפאב ולדבר על הברקזיט (הוא נגד, כיאה להיפסטר שהוא); הוא גם יכול להיות הבחור ללכת איתו למשחק תחתית בצ'מפיונשיפ בין האדרספילד לק.פ.ר; ומי לא היה שם 100 שקל על זה שאפשר להעביר איתו שלושה ימים עם פיפ"א 20 בפלייסטיישן, לצד תזונה בעלת ערכים גבוהים על בסיס פרינגלס ובירה? בקיצור, נראה איש כיפי לגמרי.
זה ללא ספק היה העשור של קלופ, ואולי רק האנרגיות הקוסמיות הרעות שמרחפות מעל ליברפול כבר 30 שנים וחצי, מאז הילסבורו הנורא ואיום, יצליחו לקלקל לו את הספקטקל. קלופ פתח את העשור הזה עם שתי אליפויות בדורטמונד, השנייה הייתה בכלל דאבל. אחר כך לקח פעמיים את הסופר קאפ הגרמני, אבל נכנע לשלטון העריצות של באיירן מינכן. ההיפסטר החביב והממושקף מדרום מערב גרמניה היה השם המגניב והחם של הכדורגל האירופי באותן שנים. קצת מצחיק להגיד שהדרך שלו למועדון גדול נסללה, כי בכל זאת הוא עבד בבורוסיה דורטמונד, לא באיינטרכט בראונשווייג. ועדיין, לקבל טלפון מליברפול זה משהו אחר.
הטלפון הגיע באוקטובר 2015. ליברפול נפרדה מברנדן רוג'רס, האיש ששנה וחצי קודם לכן כמעט מיגר קללה בת 25 שנים והחזיר את האליפות למרסיסייד. זה לא קרה, ההחלקה של סטיבן ג'רארד במשחק העונה מול צ'לסי והתיקו המזעזע מול קריסטל פאלאס (3:3) במשחק ההשלמה הנוח גמרו את הסיפור. בליברפול, מועדון שתמיד נוטה לדרמות, לקחו קשה את החודשים האחרונים של עונת 13/14 והבינו שזה הזמן לרוח חדשה בטופ של המועדון.
קלופ הגיע לליברפול לא רק כדי להיות יורגן קלופ. הוא הבין יפה מאוד שכדי להצליח במועדון של ביל שאנקלי ובוב פייזלי – וב"להצליח" הכוונה היא להחזיר לליברפול את הכתר האנגלי – הוא צריך להיות קצת יותר מהילד ההיפסטר החביב. והאמת? הוא אש. הוא משתולל על הקווים בחינניות, הוא לא מפחד להגיד שהשחקנים שלו היו גרועים כשהם הפסידו, הוא כמעט לא משתמש בתירוצים. אין לו בעיה לצאת על השופט, את הטמפרמנט שלו הוא דווקא קידש.
יותר מהכל נראה שקלופ הבין את מה שלא הבינו כל קודמיו ברבע המאה שקדמה לבואו: ליברפול יכולה להצליח רק כשהיא שואו. ייחודי, מעצבן, מהנה – זה לא באמת משנה. היא חייבת להיות שואו. אז הוא לקח את כלי העבודה העיקרי שלו מדורטמונד – שיטת המשחק שהפכה את הסיגנאל אידונה פארק לאצטדיון המפוצץ ביותר בגרמניה - והביא אותה לאי הבריטי. ליברפול, שנכלאה לשנים ארוכות ומרות תחת השמרנות של לא מעט בוסים – מגרהאם סונס שנאלץ לספוג את שנות הקריסה ועד רפא בניטס – שהביא למועדון את ההישג הגדול ביותר שלו בעת החדשה – פתאום קמה לחיים. פתאום היא נראתה כמו קבוצה מהפלייסטיישן.
אחת הבעיות העיקריות של ליברפול ברבע המאה שקדמה לקלופ הייתה כסף. ההשעיה מאירופה אחרי אסון הייזל הפכה את המועדון לפחות אטרקטיבי עבור מאמנים, שחקנים, נותני חסויות ומה לא. בזמן שמנצ'סטר יונייטד מוכרת חולצות כמו אורז במזרח, ליברפול צריכה לעבוד קשה יותר. פתאום באה מנצ'סטר סיטי, קבוצה שליברפול ההיא הייתה מסתלבטת עליה באופן קבוע, והופכת גם היא לכוח כלכלי מטורף. ואז זה קרה גם לליברפול. ולתוך זה קלופ נכנס. אז הוא מגיע לגמר האלופות בלי שוער ומפסיד? אין בעיה, הוא בדיוק הפרצוף שיילך לבוס, יבקש צ'ק ויביא מרומא את אחד השוערים הטובים בעולם. זו אותה רומא ששנה קודם קיבלה צ'ק שמן גם על הכוכב המצרי שלה, מוחמד סאלח. ופתאום ליברפול גם מוכרת חולצות בקצב שהיא לא הכירה.
ואז הגיעה העונה שעברה, וקלופ לקח את הקללה והתחיל לגרד איתה את הקיר. שימו את בניטז על הקווים במשחק העונה בינואר 2019 מול מנצ'סטר סיטי וליברפול אלופה. למי ששכח: ליברפול הגיעה למשחק הזה עם יתרון נקודות מרשים. סיטי הובילה, ליברפול השוותה ובסוף הפסידה. ולמה הפסידה? כי קלופ שיחק שם כמו שישחק מולכם בפלייסטיישן: כדי לנצח. לצערו, כבר דרשו חכמי שירים ושערים ש"כשלא מבקיעים – סופגים". בניטז היה לוקח את התיקו וסוגר את סיפור האליפות.
אבל הכדורגל הזה, האש, השמחה, כולם למעלה – הוא בבסיס של קלופ. הוא גם חדר לד-DNA של ליברפול. הרי ברצלונה עוד זוכרת איך הגיעה לאנפילד עם יתרון 0:3 מהמשחק הראשון בחצי הגמר של הצ'מפיונס. בשבעת משחקי הנוקאאוט של העונה שעברה ליברפול כבשה 15 פעמים. מול באיירן, פורטו, ברצלונה וטוטנהאם, לא מול בורנמות' וניוקאסל.
עכשיו נשארה לו משימה אחת אחרונה – לסגור את המעגל שנפתח לפני 30 שנה – מתקופה שנראית פרה היסטורית היום – בלי אינטרנט, בלי סלולרי, בלי סושיאל, בלי פלייסטיישן, עם רוני רוזנטל ושחקנים עם שפמים – ולהביא את האליפות לליברפול. תכל'ס, זה יכול להפוך אותו גם לאיש העשור הבא.
