אין לי בכלל ספק שאם טוטנהאם לא הייתה מעפילה לגמר ליגת האלופות בעונה שעברה, מאוריסיו פוצ'טינו היה נשאר המנג'ר של הקבוצה מצפון לונדון. נשמע אבסורד מוחלט, אבל לפעמים דווקא ההצלחות הגדולות ביותר מביאות ומקרבות את הסוף העצוב והבלתי נמנע. הייתי שם ב-8 באוגוסט ביוהן קרוייף ארנה באמסטרדם, כאשר איאקס ירדה למחצית של גומלין חצי גמר ליגת האלופות ביתרון 0:2 על טוטנהאם. באותם רגעים נראה היה שאין כוח בעולם שיוכל למנוע מאיאקס את העלייה ההיסטורית לגמר במדריד מול ליברפול. אבל אלי הכדורגל חשבו אחרת ובמחצית שנייה שלוקחה מספרי האגדות, "התרנגולים" עשו מהפך מטורף. לוקאס מורה, במשחק חייו, כבש שלושער, כולל שער ניצחון בשניות האחרונות של תוספת הזמן.
שלא יהיו אי הבנות, לטוטנהאם הגיע להעפיל לגמר מהסיבה הפשוטה שהיא ניצחה ביושר את בורוסיה דורטמונד בשמינית הגמר, את מנצ'סטר סיטי ברבע הגמר ואת איאקס בחצי הגמר. היא לא גנבה שום דבר. אבל זו הייתה קפיצה מעל הפופיק. טוטנהאם לא הייתה הקבוצה השנייה בטיבה באירופה. אפילו לא באנגליה. כן, תחת הדרכתו של מאוריסיו פוצ'טינו היא עשתה דרך ארוכה, מקבוצת אמצע טבלה בפרמייר-ליג לקבוצת צמרת לגיטימית. אבל לא מעבר לכך. ההעפלה לגמר הצ'מפיונס בילבלה את כולם במועדון. את היו"ר דניאל לוי, את פוצ'טינו, את השחקנים ואת האוהדים. ואת העונה הנוכחית טוטנהאם החלה עם ציפיות מוגזמות וחסרות בסיס. וכשהעניינים החלו להשתבש, התחושות היו קשות וחסרות פרופורציות. היי, אנחנו סגני אלופי אירופה, איך יכול להיות שנפסיד לניוקאסל?
פוצ'טינו, שבדמיונו ראה את עצמו עובר למנצ'סטר יונייטד או ריאל מדריד, שני מועדונים גדולים בהרבה מטוטנהאם, נבלם ע"י לוי, שלא היה מוכן לשחרר את "ביצת הזהב" שלו. המאמן הארגנטיני ידע היטב שהוא הגיע לתקרת הזכוכית שלו בטוטנהאם, לשיא שאי אפשר יהיה לשחזר או לשפר. הוא ניסה לשדר עסקים כרגיל, אבל בתוך תוכו היה מתוסכל. הודעת הפיטורים של פוצ'טינו יצאה ב-19 בנובמבר, אבל למעשה הפור נפל ב-1 באוקטובר, כשטוטנהאם הובסה 7:2 ע"י באיירן מינכן באיצטדיונה הביתי החדש והנוצץ. מאותו רגע החלה הספירה לאחור, עד לפיטורים הבלתי נמנעים. האמת, בראייה לאחור מוזר שזה לקח כמעט 50 יום. פוצ'טינו לא צריך לדאוג. חוץ מחבילת פיצויים נדיבה במיוחד הוא הפך לאחד המאמנים המבוקשים בעולם. יונייטד וריאל מדריד הם עדיין יעדים ריאליים מבחינתו. הכל תלוי כמובן איך יסיימו אולה גונאר סולשיאר וזינדין זידאן את העונה.
ומה באשר לטוטנהאם? אם להתנסח בעדינות, רוב הסיכויים שהרומן הרומנטי עם ז'וזה מוריניו יסתיים בדמעות. בעיקר של אוהדי הקבוצה. אי אפשר להגיד על מוריניו שהפך למאמן לא רלוונטי. זו תהיה הגזמה. אבל הוא כבר לא הגאון של העשור הקודם. ומבלי להעליב אף אחד נאמר שעד לפני כמה שנים הוא לא היה מוכן לאמן קבוצה מסדר הגודל של טוטנהאם. רגע, הוא אמר את זה בעצמו...
כשמוריניו עלה לגדולה באמצע העשור הקודם, תחילה בפורטו, אותה הוליך לזכייה בליגת האלופות בפורטו ולאחר מכן בקדנציה הראשונה הנפלאה שלו בצ'לסי, הוא היה המאמן הטוב בעולם. מוריניו טיפס לטופ העולמי כמו רוח סערה והכינוי שהדביק לעצמו, "המיוחד", היה מדוייק. מוריניו לא הביא בשורה טקטית חדשה, אבל הכריזמה שלו הייתה מדהימה. השחקנים נלחמו עבורו כאילו היה מדובר במפקד נערץ בקרב. והוא גם ידע לבנות קבוצות מאורגנות ומסודרות, שהיה קשה מאוד להבקיע מולן. יצא לו שם של "מאמן הגנתי", כי הקבוצות שלו מיעטו לספוג, אבל למעשה הוא היה בעיקר פרפקציוניסט, שהתכונן לכל משחק ליגה זניח כאילו היה גמר ליגת האלופות.
זה עבד בצ'לסי, זה עבד באינטר, עימה זכה בליגת האלופות, וזה עבד לתקופה מסויימת גם בריאל מדריד. העונה הראשונה בברנבאו לא הייתה פשוטה וכללה תבוסה 5:0 מול בארסה. אבל בעונה השנייה הוא הוליך את ריאל לאליפות אדירה. וכמו תמיד בקריירה של מוריניו, אחרי השיא הגדול באה הנפילה. ובדרך כלל זה קרה בעונה השלישית, כאשר הטריקים והשטיקים שלו עלו לכולם על העצבים, כולל של השחקנים שלו. אחרי שלוש השנים בריאל חזר מוריניו לקדנציה שנייה בצ'לסי ושוב זה קרה: אליפות בעונה השנייה וקריסה בעונה השלישית.
כשמנצ'סטר יונייטד החליטה לבחור בו היו רבים וטובים שהזהירו שזה ייגמר רע, שמוריניו לא מתאים ל-DNA של השדים האדומים. והנבואה הזו התגשמה אחת לאחת. ב-17 בדצמבר 2015 פוטר ז'וזה מוריניו מצ'לסי. ובדיוק שלוש שנים לאחר מכן, זה קרה לו במנצ'סטר יונייטד. אבל יש הבדל גדול בין שני המקרים. אם ב-2015 מוריניו עדיין נחשב למאמן-על, כזה שלא תהיה לו בעיה להגיע שוב לאחת הקבוצות הגדולות בעולם, זה ממש לא המצב כעת. מוריניו מודל 2019 הוא מאמן מיושן, כזה שנשאר מאחור. פפ גוורדיולה, יורגן קלופ, דייגו סימאונה, תומאס טוכל, פרנק למפארד וכן, גם פוצ'טינו שאותו הוא מחליף כעת, עקפו אותו בסיבוב. הם המאמנים הצעירים, הרעננים, המחדשים.
וזה לא עניין של גיל. זה התרגיל. מוריניו סירב להשתנות, להתחדש, להמציא את עצמו מחדש – מה שאלכס פרגוסון עשה לאורך כל הקריירה שלו, גם בגילאים מתקדמים. זה עניין של אופי כי מוריניו היה בטוח, ואולי בטוח גם כעת, שהוא יודע יותר טוב מכולם. הוא האשים את כולם בכישלון של יונייטד, את השחקנים שלו שלא מתאמצים, את ההנהלה שלו נותנת לו כסף לרכש (למרות שקיבל 400 מיליון ליש"ט), את התקשורת ששואלת שאלות לא טובות – רק לא את עצמו. השאלה הגדולה היא האם מוריניו השתנה. האם הוא מבין שהוא כבר לא מי שהיה. שהוא כבר לא המאמן הנערץ של פעם. האם הוא יכול להיות איש עבודה, שמדבר בצניעות ולא עסוק כל הזמן רק בהאדרת שמו ובדרישה שכל העולם ייתן לו רספקט. אם זה יקרה, אז אולי יש לטוטנהאם סיכוי לצאת לדרך חדשה ומוצלחת.
ב-26 בינואר יחגוג ז'וזה מוריניו יום הולדת 57. ומה הסיכוי שבגיל כזה האיש ישתנה מהקצה אל הקצה? בערך כמו הסיכוי של נבחרת ישראל להעפיל למונדיאל.
