כשאוהדי ליברפול חגגו אליפות בסיום עונת 1989/90, הם לא האמינו שזו תהיה גם הפעם האחרונה עד עצם היום הזה. אלא שאחרי הערב (ראשון), לאוהדים האדומים המסורים יש תקווה גדולה בלב: החבורה הנהדרת של יורגן קלופ ניצחה 1:3 את מנצ'סטר סיטי באנפילד, פתחה פער של תשע נקודות מהאלופה המכהנת (ושמונה נקודות מצ'לסי ומלסטר סיטי) ועשתה צעד ע-נ-ק לעבר שבירת הבצורת וזכייה בתואר שהיא משתוקקת לו כבר כל כך הרבה זמן.
בהתחשב בעובדה שהאליפות היא הדבר היחיד שנמצא בראש מעייניהם, ובצדק, לאוהדי ליברפול גם לבטח לא יהיה אכפת - אפילו לא קצת - שהניצחון על הסיטיזנס הושג באופן שנוי במחלוקת. השער הראשון של פאביניו, כבר בדקה השישית, הגיע בהתקפת מעבר מיד לאחר שנגיעת יד ברחבה של טרנט אלכסנדר-ארנולד זכתה להתעלמות מצד צוות השיפוט. אותו אלכסנדר-ארנולד נגע בכדור בידו גם במצב של 3:1, כשהמומנטום כולו בצד של האורחת, וגם במקרה הזה שחקניו של פפ גווארדיולה לא זכו לכדור עונשין מ-11 מטרים. האלופה קופחה, אבל את המוליכה זה כאמור לא אמור לעניין.
מלבד פאביניו, שכבש בבעיטה נהדרת מרחוק, גם מוחמד סלאח וסאדיו מאנה מצאו את הרשת של קלאודיו בראבו, שפתח במקומו של אדרסון הפצוע. השוער הצ'ילאני אמנם ספג שלוש פעמים, אבל באף אחד מהמקרים לא יכול היה לעשות הרבה. בעוד הסיומת של שחקני ליברפול מול השער וגם מחוץ לרחבה הייתה קלינית, זו של השחקנים בחולצות התכולות, ובראשם סרחיו אגוארו, הייתה בעוכריה של האורחת. בדקות רבות של המשחק סיטי לא נפלה מיריבתה וגם עלתה עליה, אבל לא ידעה לנצל את המצבים ושילמה על כך ביוקר רב.
אבל עם כל הכבוד להחמצות של שחקני סיטי ולטעויות השיפוט, אי אפשר להתעלם מהשורה התחתונה והמרכזית של הערב הזה באנפילד, שאיתה גם פתחנו את הטקסט הזה: האוהדים אולי לא יגידו זאת בקול רם - אחרי הכל הם למודי אכזבות כבר 30 שנה - אבל ליברפול יושבת חזק מאוד בכיסא הנהג בפרמיירליג, והאליפות היא שלה להפסיד. ואם היא לא תפסיד אותה ותחגוג בסופו של דבר, הרי שיהיה קשה מאוד (כנראה בלתי אפשרי) למצוא סיפור גדול יותר מזה העונה בכדורגל העולמי.
