בקבוצה שבה מסוט אוזיל פורח, אלכסיס סאנצ'ס משחזר את המספרים של הנרי ולורן קוסיילני ושקורדאן מוסטאפי מזכירים צמד בלמים מהעבר (אדאמס-בולד; קמפבל-טורה), אם רוצים לדעת לאן פניה של ארסנל העונה הזו צריך להביט במאה שבעים וחמישה הסנטימטרים של תיאו וולקוט.
בעשור האחרון, הכוכב האנגלי הפך לכלי המדידה הטוב ביותר עבור ארסן ונגר לדעת כיצד תראה העונה של התותחנים. למרות שבינתיים כל הסימנים חיוביים, ההיסטוריה לימדה שבכל פעם שוולקוט חזר לכושר טוב, הוא נפצע לתקופה ממושכת שמלווה גם בשיקום ובחזרה מדודה ואיטית. אז האם הקיצוני יכול להיות זה שיסחוף אותה לאליפות הנכספת? יכול מאוד להיות.
ארסנל 3.0 – כרוניקה של כישלון
תיאודור וולקוט היה הסנונית הראשונה ששטה מהאקדמיה לכדורגל של סאות׳המפטון ללונדון קולוני, מגרש האימונים של ארסנל. בגיל 16 הוא כבר שיחק בקבוצה הבוגרת של הקדושים בליגה הראשונה ולאחר חצי עונה בה כבש ארבעה שערים, ונגר החליט שהוא רוצה אותו בארסנל.
וולקוט גדל כאוהד ליברפול בגלל אביו, אבל מי שהיה אליל ילדותו היה דווקא תיירי הנרי, בו ראה מודל לחיקוי, ולכן הצטרף לארסנל ב-2006. באחד הראיונות הראשונים אחרי המעבר, הקיצוני סיפר שהוא נרגש מהאפשרות לשתף עם הצרפתי פעולה, ולכן בחר להצטרף. אחרי שהנרי עזב את התותחנים כדי להגשים את החלום ולזכות בליגת האלופות עם ברצלונה, וולקוט סגר מעגל ולקח את המספר 14 של הצרפתי האגדי, בתקווה שאולי הוא יצליח לשדרג את היכולות שלו.
לאחר שארסנל הפסידה בגמר ליגת האלופות לברצלונה, ועם המעבר לאיצטדיון האמירויות, ארסן ונגר נאלץ למכור את מרבית הכוכבים שלו והתחיל את בנייתה של ארסנל מחדש. מי שאמור היה להיות חלון הראווה של פרוייקט 'ארסנל 3.0' היה וולקוט.
זה היה אמור להיות אוסף של צעירים מבטיחים שוונגר האמין שבתוך שנתיים או שלוש יתגבשו וייצרו את אחת מהקבוצות החזקות ביבשת. הצעירים באמת צמחו ופרחו, אבל היעדר מאבק אמיתי על תארים הוביל לכך שכל אחד ניצל את ההזדמנות הראשונה לברוח מארסנל לקבוצה תחרותית באמת, ורק אחד נשאר: תיאו וולקוט.
אולי כי שמר אמונים, אולי כי הכיר תודה לוונגר ואולי כי אף אחד לא באמת רצה לגעת בשחקן שהסיכוי שייפצע במהלך העונה דומה בקירוב לסיכוי שחג המולד יגיע. בזמן שססק פברגאס שב לברצלונה, מתייה פלמיני עזב למילאן, סמיר נאסרי ברח למנצ׳סטר סיטי (יחד עם גאל קלישי), ו-וולקוט? הוא נשאר עם ונגר.
עד כמה המאמן והחלוץ האמינו אחד בשני? ונגר לא נוהג לחכות לשנה האחרונה בחוזה של שחקן מסוים: או שמאריכים או שמוכרים (תקף בעיקר לשחקנים עד גיל 30). כך היה עם ואן פרסי וכך היה גם עם הנרי. השחקן היחיד שוונגר חרג בשבילו מעיקרון זה היה וולקוט. בשנת 2013, חצי שנה לתום החוזה (!), הגיע הקיצוני להסכמה על המשך ההתקשרות עם ארסנל. זה היה הרגע האולטימטיבי בו הבינו הצדדים שעתידם תלוי אחד בשני.
עדיין לא אגדה, אבל סמל
כמו לארסנל, גם לוולקוט לא הייתה באמת עונה טובה בעשר שנים. העונה היחידה שבה הוא ענה במעט על הכישרון שהבטיח ונגר הייתה בשנת 2012-1013, בה כבש 14 שערי ליגה ובישל 10 שערים נוספים ב-32 הופעות. בשלוש העונות הבאות הוא כבר חמישה שערים בכל העונה שכל אחת מהן גם לוותה בפציעה חדשה שהשביתה אותו לתקופה ארוכה.
בשנה שעברה הוא שב לאימונים באמצע העונה ולא הצליח לתפוס את מקומו בהרכב לא כקשר וגם לא כחלוץ, כששיא השפל השלילי הגיע עם העדפה של אלכס איוובי הצעיר על ידי ונגר. אם לא די בכך, וולקט נופה מסגל נבחרת אנגליה לאליפות אירופה האחרונה. למרות השפל החדש, שלא כמו הגוף שלו, וולקוט לא נשבר מבחינה מנטאלית. בקיץ הוא אסף את עצמו ופתח בסדרה של פעולות במטרה לחזור למסלול הנכון. הוא ביקש מוונגר לחזור לעמדה המקורית שלו, בצידו הימין של הקישור, ולזנוח את עמדת החלוץ.
כוכב התותחנים החל באימונים הרבה לפני כולם, עבד קשה כדי לחזק את הגוף ובעיקר חיזק את הרגליים. וולקוט עשה הכל באופן מדוד, כדי שחס וחלילה לא ייפצע בדרך לקאמבק ל-11 של ונגר. המאמצים נשאו פרי וכבר באימוני טרום העונה, הוא היה נראה מפוקס יותר, חד יותר ומוכן להילחם על המקום שלו.
רק לשם השוואה, אם בשלושת העונות האחרונות הוא כבש חמישה שערי ליגה בכל אחת מהן, לאחר 10 מחזורים הוא כבר השלים חמישה שערים ועוד שלושה בליגת האלופות. כחלק מההרכב החדש, ונגר הסיט את איוובי שמאלה והעניק לכוכב הפציע את העמדה המועדפת עליו.
לפעמים טיימינג נכון הופך אדם לסמל, ולא בהכרח התארים או ההישגים. וולקוט, לטוב ולרע, הפך בשנים האחרונות לסמל בארסנל. בינתיים הוא מסמל את השנים האחרונות בהן הקבוצה אמנם לא ירדה מהמקום הרביעי, וזכתה גביע האנגלי פעמיים ברציפות, אך לא התחרתה בצורה משמעותית מול הגדולות על האליפות או ליגת האלופות.
כעת, כשארסנל בעלת סגל מחוזק, לוולקוט יש פוטנציאל לשנות את התדמית שלו ולהפוך לא רק לסמל, אלא גם לאגדה. לפני שלוש שנים, כשטוטנהאם וארסנל נאבקו על המקום הרביעי, והייתה סכנה ממשית שהתרנגולים יעקפו את התותחנים, וולקוט הצהיר: "כל עוד אני במועדון, אעשה הכל כדי שטוטנהאם לא תסיים מעל ארסנל". יחד עם זאת, נראה שהשנה גם וולקוט מבין שעד כמה שלחגוג את סינט-טוטרניגהאם זה די חשוב, לקחת אליפות משמעותי בהרבה.
בכל זאת, אחד הרגעים הזכורים ביותר מוולקוט בשנים האחרונות היה אותה הציעה בדרבי נגד התרנגולים, זו שהשביתה אותו לשנה. מה שנחקק בזיכרון היה אותו רגע על האלונקה, בה נאסף על ידי הצוות הרפואי באיצטדיון, וסימל לאוהדים בתנועות ידיים 0:2 (התוצאה ברגע הפציעה).
אז כמו שאומרת הפרסומת של חישגד: נכון, וולקוט כבר לא יהיה השחקן שהובטח לאוהדי ארסנל כאשר לקח את מספר 14 מהכוכב אותו העריץ. יחד עם זאת, הוא בהחלט עלול להפוך להיות חלק מהקבוצה שהחזירה את האליפות לצפון-מזרח לונדון, אחרי 12 שנים. ואם זה יקרה, סיכוי סביר שהעשור המדדה של וולקוט ימחק מזכרונם של התותחנים.
