בשנים האחרונות נוטינגהאם פורסט הפכה לשאלת טריוויה. המועדון אמנם עוד היה פעיל בצ'מפיונשיפ, הליגה השנייה באנגליה, אך עלה לתודעה בעיקר כמועדון היחיד שזכה בליגת האלופות ולא משחק בליגה הבכירה במדינתו.
פורסט היתה אחת הקבוצות הגדולות באנגליה בשנות ה-80 וזכתה פעמיים ברציפות בליגת האלופות עם בראיין קלאף על הקווים. הקדנציה של המאמן הצבעוני נמשכה בין 1975 ל-1993, שנה שהסתיימה בירידת ליגה ובפרישתו מאימון. לאחר מכן הקבוצה החליפה מאמנים ובעלים, ראתה הרבה שחקנים שעוברים בה ואף ירדה לליגה השלישית.
נוטינגהאם נשארה מאחור. קבוצה שהיתה בשיאה בתקופה אחרת של הכדורגל האנגלי, תקופה של כדורים ארוכים, יציעי עמידה ובריטים נרגנים על הקווים. זה הרגיש כאילו העידן המודרני, זה של הפרמייר ליג והכוכבים שמגיעים לליגת הכדורגל הטובה בעולם, גדול על פורסט. הם לא שיחקו בפרמייר ליג מאז 1998/99. לכן העלייה העונה הייתה, ברמה מסוימת, סיפור מהסרטים.
סרט ספורט
העולות לפרמייר ליג הן הקבוצות שמסיימות בשני המקומות הראשונים בצ'מפיונשיפ והמנצחת בפלייאוף של מקומות 3-6. פורסט לא השתתפה בו מאז 2010/11, ובעונה שעברה סיימה במקום ה-17 ופתחה את העונה עם נקודה אחת משבעת המשחקים הראשונים.
בשלב הזה הגיע סטיב קופר, מאמן בנבחרות הצעירות של אנגליה בעבר שעשה חיל בסוונסי, והחזיר את הקבוצה לגדולתה. פורסט צברה 79 נקודות ב-39 משחקים, סיימה במקום הרביעי והדיחה את שפילד יונייטד בפנדלים בחצי גמר הצ'מפיונשיפ.
מועדון פאר לשעבר, שהיה בדרך הבטוחה לליגה השלישית, מצא את עצמו משחק על העלייה לפרמייר ליג בוומבלי. ומדהים 0:1 קטן-גדול על האדרספילד בדרך חזרה הבכירה אחרי 22 שנים.
על הנייר מדובר באחד הסיפורים הטובים שהכדורגל האנגלי יכול לספק. קבוצה קטנה שמצליחה לשנות את העונה, וללא כוכבים בסגל להדהים קבוצות גדולות ממנה כל הדרך לליגה הבכירה. החומר שממנו פעם היו עושים סרטי ספורט והיום עושים סדרות דוקו אהודות באמזון או בנטפליקס. הסיפור של נוטינגהאם, ומה שהופך את הקבוצה הזאת לכל כך מעניינת, התחיל רק בנקודה הזאת.
סרט גנגסטרים (לכאורה)
הפרמייר ליג הודיעה מיד לאחר העלייה של פורסט על כך שתתחיל לחקור את הבעלים, אוונגלוס מרינאקיס. האחרון משמש גם כבעלים של אולימפיאקוס ונחשב לאחד האנשים העשירים ביוון, אך גם לאחד המפוקפקים שבהם. הוא הואשם במכירת משחקים ב-2015, נאלץ להשתחרר מהכלא בערבות של 200 אלף יורו ולהפסיק להיות מעורב בכדורגל. בסופו של דבר, שש שנים לאחר מכן, הוא זוכה באופן מלא על ידי בית המשפט.
בסמוך להתפוצצות פרשת מכירת המשחקים, מרינאקיס הואשם בסחר בסמים ביוון לאחר שספינה הקשורה אליו הבריחה 2 טונות של הירואין ב-2014. בינואר 2021, אחרי ש-10 עדי מפתח בפרשה מתו, בית המשפט החליט לא להגיש כתב אישום. מרינאקיס חף מפשע עד שהוכח אחרת, כמובן, אך המקרים האלה מעלים מספר סימני שאלה. ה-EFL, הגוף שמנהל את הליגות האנגליות מלבד הפרמייר ליג, אישר לו לנהל את פורסט באותה התקופה.
הפרשות האלה מעלות סימני שאלה בקשר לכוונותיו של מרינאקיס ואף חשד לספורט-וושינג, במסגרתו מרינאקיס משמש, לכאורה, כבעלים של הקבוצות כדי "לנקות" את תדמיתו בזמן שהוא מעורב בדברים לא כל כך חוקיים, בלשון המעטה. חשוב להדגיש כי כל עוד הוא לא הורשע, מדובר בתהיות בלבד, אך זה שם את כל האור הרומנטי בזווית קצת אחרת.
הביג שורט
ואז הגיע עוד טוויסט לסיפור הסינדרלה. נכון לעת כתיבת שורות אלה, נוטינגהאם במקום הרביעי באירופה בכמות הכסף בה רכשה שחקנים פחות הסכום בה מכרה בחלון ההעברות האחרון. כן, לא באנגליה, ביבשת. הרשימה מדהימה: צ'לסי, ארסנל, ברצלונה, נוטינגהאם פורסט, ריאל מדריד ופריז סן ז'רמן בשישייה הראשונה.
סכום זה לא כולל, כמובן את החתמתו בהעברה חופשית של ג'סי לינגארד, שירוויח 235 אלף יורו בשבוע, סכום שדומה לשכר של הארי קיין וגבוה יותר מטרנט אלכסנדר ארנולד, ברונו פרננדש וג'יימי ורדי באופן משמעותי. לינגארד, נזכיר, פתח בהרכב בשני משחקים בשנה שעברה.
מלבדו, נוטינגהאם שילמה 20.5 מיליון יורו על טאיוו אווניי ו-20 מיליון על נקו וויליאמס, שניים ששיחקו אצלה כמושאלים בשנה שעברה. היא שילמה עוד 10 מיליון על מוסא ניקאטה ממיינץ והשאילה את דין הנדרסון ממנצ'סטר יונייטד, שחקן שמרוויח 130 אלף יורו בשבוע (סכום אותו נוטינגהאם תשלם באופן מלא). מדובר בהרבה כסף.
הספורט-וושינג, אם אכן זה מה שמרינאקיס מנסה לעשות במקרה של פורסט, הוא חלק אחד מהסיפור. החלק המשמעותי יותר, בטח במקרה של קבוצה כמו פורסט שהתחילה את העונה בצורה רעה מאוד ואולי אף הייתה מעין אובר אצ'יברית בעלייה לליגה האנגלית, מזכיר עולות רבות אחרות.
ברגע שקבוצה עולה לליגה האנגלית, היא מקבלת, לפי "דלויט", 167 מיליון יורו לפחות. הסכום יכול להגיע עד ל-328 מיליון בהתאם למקום של הקבוצה בליגה האנגלית. הקבוצות מקבלות גם "כספי מצנח", תשלום חלקי על זכויות השידור של הפרמייר ליג אחרי שהקבוצה ירדה ליגה.
הניצחון בפלייאוף, בעצם, מבטיח לקבוצה מאות מיליוני יורו. לכן נוצר מצב של מועדוני יו-יו, כאלה שעולים ויורדים ליגה בתדירות גבוהה. ווטפורד ונוריץ', שירדו העונה מהפרמייר ליג כאלה, ובמידה מסוימת גם פולהאם ובורנמות' (שעלתה חזרה אחרי שנתיים).
קבוצות מנצלות את זה, בפרט כאלה שעולות בפעם הראשונה אחרי שנים. לידס יונייטד "הפסידה" 106 מיליון יורו על מכירת שחקנים לאחר עלייתה ב-2020/21, אסטון וילה השקיעה 156.5 מיליון יורו ב-2019/20 ופולהאם 111 מיליון לפני 2018/19. בכל המקרים מדובר בסכומים שהיו במקומות הגבוהים באירופה. פורסט לא חריגה. צריך כישרון בשביל לשרוד בליגה האנגלית, וכישרון עולה כסף. פולהאם ירדה אחרי עונה אחת, וילה שרדה במחזור האחרון ולידס הרשימה עם המקום התשיעי בהובלת מרסלו ביילסה.
סרט פילוסופי
לא בטוח שזה יעבוד לפורסט. השילוב של הרבה שחקנים חדשים בקבוצה אחת מועד לפורענות, בטח בליגה כל כך תחרותית. כל קבוצה שעולה ליגה נתקלת בדילמה של מכירת "נשמת" המועדון בשביל לשרוד, ועושה את הפעולות הטובות ביותר עבורה.
כל הסיפור המטורף הזה מעלה המון תהיות. מצד אחד, קבוצה שמשדרת אווירה רומנטית כמו בודדות לפניה, מצד שני, בעלים שהסתבך בפרשות חמורות מאוד וסכומים אדירים של כסף. הניגוד הזה בין התשוקה של אוהדי פורסט לבין הציניות ושחקנים כמו לינגארד שמקבלים 200 אלף פאונד בשבוע יוצר תמונה מורכבת, שתהיה מעניינת גם על המגרש, אבל לא פחות מחוצה לו. כדורגל מודרני, לכו תבינו.
