בגיל 28, הארי קיין חייב לצאת לדרך חדשה. הוא צריך לעשות הכל, כדי להכריח את המעבר למנצ'סטר סיטי. המילים האלו נכתבות בניגוד לכל אינסטינקט בסיסי שלי כאוהד כדורגל, בניגוד לאינטרס הצר שלי, שכן מעבר שכזה עשוי בהחלט לסתום את הגולל על מאבק האליפות בפרמיירליג. אבל הארי קיין פשוט חייב לעשות את זה.
בואו נצלול אל הנתונים שמספרים את הסיפור. אחרי עשר שנים כשחקן בוגרים (חלקן בילה בהשאלות), לשחקן האנגלי הטוב ביותר בדורנו יש 0 תארים. 0 עגול. לא ליגת האלופות, לא ליגה אירופית, בוודאי לא אליפות. להארי קיין אין אפילו גביע הליגה או מגן צדקה אחד לרפואה להתהדר בו.
וזה לא שלא היו לו הזדמנויות. ב-2019, הוא וטוטנהאם קיבלו הזדמנות נדירה וחד פעמית, כשהעפילו לגמר ליגת האלופות. הם עשו דרך מטורפת, מלאה בניסים, לשם. נגד ליברפול זה כבר לא הספיק, והפרצוף הנוגה של קיין לא שיקר בסיום. הוא הבין יותר מכל עד כמה מדובר היה בהזדמנות נדירה.
מאז, האנגלי בן ה-28 הספיק להפסיד גם בגמר גביע הליגה (בפעם השנייה בקריירה), והרגע הטרגי ביותר הגיע אולי בקיץ האחרון, אז הפסיד עם נבחרת אנגליה בפנדלים בגמר טורניר היורו. עכשיו, הגיע הזמן לדבר על העונה האחרונה של הארי קיין, ומדוע היא מוכיחה לטעמי שהוא פשוט חייב להיות במקום אחר.
23 שערים ו-14 בישולים. אלו היו המספרים של החלוץ בפרמיירליג בעונה החולפת. מדובר מבחינה אישית באחת העונות הטובות ביותר של שחקן התקפה בליגה האנגלית לדורותיה. מדובר במספרים שכל שחקן מהטופ העולמי היה מתגאה בהם. אבל העונה הזאת של קיין, ולא באשמתו, נבלעה בכישלון של טוטנהאם שסיימה במקום ה-7 בלבד בליגה.
בואו נחזור רגע ל-2018, אז לוקה מודריץ', קשרה הנפלא של ריאל מדריד, זכה בכל פרס אישי אפשרי. הוא עשה זאת אחרי שהגיע עם קרואטיה עד גמר המונדיאל, וזכה עם הבלאנקוס בליגת האלופות. האם הוא היה טוב באופן משמעותי מהארי קיין בעונה החולפת? לטעמי, התשובה הברורה היא לא. ובכל זאת, אף אחד לא יספור את החלוץ האנגלי כמועמד לכדור הזהב בטקס הקרוב.
עכשיו, תציירו בראש סיטואציה שונה. הארי קיין עם עונה של דאבל דאבל. זוכה באליפות עם מנצ'סטר סיטי. מגיע איתה אולי לגמר ליגת האלופות. בנוסף לכל זה, הוא קפטן נבחרת אנגליה שמגיעה לגמר טורניר גדול לראשונה מזה 55 שנה, כשהוא מוסיף גם ארבעה שערים. יש למישהו ספק שקיין היה בישורת האחרונה לכל התארים האישיים החשובים, ומועמד לגיטימי לפרס כדור הזהב?
המתנגדים יטענו שתואר אחד של קיין בטוטנהאם יהיה שווה יותר מכל מה שהוא יעשה בסיטי. הם יכתבו שבלונדון יבנו פסל שלו, בעוד שבמנצ'סטר הוא יהיה בסך הכל עוד שחקן. הם יזכירו את סטיבן ג'רארד, ששיחק בליברפול למרות התעניינות כמעט מכל מועדון מפואר בעולם (וחשוב להזכיר שגם הוא היה על סף עזיבה ב-2005). הטענות האלו בהחלט הגיוניות, אבל לא במקרה הזה.
ראשית, אם אני אשווה לג'רארד, הוא שיחק במועדון שגם בתקופות הכי קשות שלו, "ידע" לזכות בתארים. עד גיל 26, הוא זכה פעמיים בגביע האנגלי, פעמיים בגביע הליגה, פעם אחת בגביע אופ"א ופעם אחת בליגת האלופות. הוא הרגיש את הטעם של הנפת גביע, של מדליה מוזהבת על החזה. ולמרות רשימת התארים שלו, מה שזוכרים היום לג'רארד מחוץ לליברפול, היא העובדה שהוא מעולם לא זכה באליפות. גם במקרה שלו, מעמדו ההיסטורי נפגם. עכשיו תקחו את זה למקרה הארי קיין, ותכפילו פי כמה.
בגיל 28, הקפטן של טוטנהאם נתן לה הכל. היא כמובן נתנה לו לא פחות. מדובר בשילוב שהחזיר את התרנגולים לצמרת הכדורגל האנגלי ולמקומות שהם לא חלמו להגיע אליהם לפרקים. המועדון הלונדוני הוא מועדון כדורגל שצריך להיות בצמרת וראוי להיאבק על תארים, אבל לקיין מגיעה הזדמנות חדשה, במקום אחר.
מגיע לו להניף גביעים. מגיע לו לשחק במועדון שמכוון לכל התארים. שמו לא צריך להשתרברב בסוף הקריירה בתור אחד הכוכבים הכי גדולים בעולם שלא זכו באליפות. יכול להיות שהוא יישאר בטוטנהאם, יכול להיות שבסוף העונה בדרך נס הוא יוביל את התרנגולים לאליפות, יהפוך לשחקן הגדול בתולדות המועדון ואת הטקסט הזה אפשר יהיה לזרוק לפח. אולי. אבל הקיץ הוא צריך לקבל בפעם הראשונה החלטה קרה, החלטה מקצועית שכל כולה מחשבה "אנוכית" על עצמו.
כשהוא נכנס לישורת האחרונה בקריירה שלו, הארי קיין כותב את המורשת שלו. גם אם סאגת המעבר תסתיים בצורה קצת מכוערת, בכדורגל, אתה טוב כמו המשחק האחרון שלך. אם וכאשר יעבור לסיטי, יזכה בסבירות גבוהה מאוד באליפות אחת לפחות. אולי גם תואר אירופי. זה מה שייזכר. טוטנהאם תקבל עליו קרוב ל-150 מיליון פאונד שיעזרו לו להתחזק משמעותית בעמדות שהיא צריכה. הכדורגל האנגלי ואפילו הפרמיירליג ירוויחו מהמהלך, וגם נבחרת שלושת האריות. הארי קיין חייב בסוף הקיץ הנוכחי, לצאת לדרך חדשה.
