בילי ביגלו מת. הוא נפל על חרבו לאחר ששודדי רחוב ניסו לפגוע בו. חברתו לחיים, ג'ולי ג'ורדן, לא יכולה היתה לעצור את הדמעות, אז דודתה - נטי פאולר (שם משפחה אירוני במיוחד לאור הנסיבות) - חיבקה אותו בחום ושרה לה שיר עידוד. "כשתלכי בסופה, הרימי את ראשך גבוה, ואל תפחדי מהחשיכה. בסופה של הסופה, קיימים שמי זהב, ושירו המתוק הכסוף של העפרוני".
המחזמר "קרוסלה" היה בסה"כ המחזה השני שכתבו ריצ'רד רוג'רס ואוסקר המרשטיין. עד היום, הוא הוגדר על ידי המרשטיין כ"טוב ביותר שעשיתי". הוא עלה לראשונה לבמות ב-1945, ולמרות שהצליח מאוד בזמן אמת, מעט מאוד ממנו נשאר עד היום. חוץ מהשיר הזה, שמופיע בו פעמיים - במערכה השנייה, ובסוף כאשר המקהלה שבה ומזכירה לג'ולי את שיר העידוד ששרו לה, בתוך הכאב הגדול. "המשיכי ללכת, המשיכי ללכת, עם תקווה בליבך, ולעולם לא תצעדי לבד. לעולם לא תצעדי לבד".
אז איך הפך השיר הזה, משיר נוגה במחזמר מאמצע שנות הארבעים, להמנון הכדורגל הגדול ביותר בעולם? כזה שהגיע לאצטדיונים בכל רחבי התבל, וריגש אוהדים מכל גזע, דת או מין? לשיר "לעולם לא תצעדי לבד" יש היסטוריה ארוכה: לאורך השנים בוצעו לפחות 62 גרסאות שונות של השיר הזה, כולל ממבצעים אדירים כמו פרנק סינטרה, אלביס פרסלי, רוי אורביסון, אלישיה קיז - אפילו הישראלי דודו פישר ביצע אותו פעם. אבל עם כל הכבוד למוזיקה, אנחנו נתמקד בכדורגל.
אחת הלהקות שחידשה את השיר נוסדה ע"י גארי מארסדן בליברפול של סוף שנות החמישים. קראו להם "גארי והצועדים" (gerry and the pacemakers), ואלה ביצעו את השיר בשנת 1963. במקביל לביטלס, שחרכה את המצעדים באותה תקופה בעולם המוזיקה, היתה להקה אחרת שחרכה את המצעדים בתחום אחר: אלה היו שנות השיא של קבוצת הכדורגל המקומית, ליברפול, ששיחקה באדום ושלטה בליגה האנגלית (ובכדורגל העולמי) כמעט ללא מיצרים. אוהדי הקבוצה אהבו לשיר שירים מקומיים במהלך המשחקים, ומהר מאוד לאחר שהשיר יצא (והגיע למקום הראשון במצעד הפזמונים הבריטי) הוא חלחל גם אל היציע. הקהל שר אותו שוב ושוב, עד שבשלב מסוים החליטו גם לנגן אותו במערכת הכריזה של אצטדיון אנפילד. מנהג ששרד עד היום.
הוא תמיד הופיע, כמו ב"קרוסלה" מ-1945, פעמיים: בתחילת כל משחק, ובסופו. ללא קשר לתוצאה. לפעמים, השירה שלו היתה חזקה יותר דווקא אחרי שליברפול הפסידה. אז, הרי, למילים היתה משמעות רבה יותר. הוא ליווה את ליברפול ברגעי השיא, אבל גם ברגעי השפל הגדולים: ב-1989, אחרי אסון הילסבורו המזעזע, מקהלה מקומית ביצעה את השיר על הדשא של אנפילד בטקס זיכרון מיוחד.
להבדיל, ב-2005, באצטדיון אתאטורק באיסטנבול, כשליברפול היתה בפיגור 3:0 מול מילאן ולא היתה נפש חיה על פני כדור הארץ שחשבה שיש לה סיכוי לחזור ולנצח - במחצית, החלה שירה אדירה של ההמנון. מאחד לשני, אוהדי ליברפול נדבקו באמונה. "המשיכו ללכת", הם שרו לקבוצה שלהם, "המשיכו ללכת, עם תקווה בליבכם". סטיבן ג'רארד והחברים שלו, מסתבר, הקשיבו - ואף קיימו.
גם קבוצות כדורגל אחרות אימצו את ההמנון: סלטיק, למשל, שרה אותו גם כן בפתיחת כל משחק; אוהדי קבוצות כמו מיינץ (הקבוצה לשעבר של יורגן קלופ), קלאב ברוז' ואפילו מכלן אימצו אותו בהתלהבות. הוא גם ליווה טרגדיות בכדורגל מחוץ לליברפול: ב-1985, אחרי שאצטדיונה הביתי של ברדפורד סיטי עלה בלהבות, סופר גרופ מיוחד שכלל את מארסדן, פול מקרטני ואמנים נוספים חידש את השיר - שהוקדש לקורבנות האסון. ב-2016, לאחר שאוהד של בורוסיה דורטמונד מת מהתקף לב, אוהדי מיינץ ודורטמונד שרו יחד את השיר לזכרו. הוא הפך לא רק לשיר עידוד מושלם, אלא גם לשיר נחמה - שיר שנועד ללטף את פניו של האבל ברגע כאבו, ולהזכיר לו שבסופה של הסערה קיימים שמי זהב.
אפילו בישראל - היתה למשפט הזה, "לעולם לא תצעדי לבד", דריסת רגל. השיר עצמו לא מתנגן באצטדיונים כאן, אבל המשפט "לעולם לא תצעדי לבד" מופיע בשירי אוהדים אחרים: אוהדי הפועל תל אביב שרים "לעולם לא תצעדי לבד הפועל ת"א", אוהדי מכבי מצידם עונים עם "הכל בשביל מכבי / לעולם לא / תצעדי לבד", והסלוגנים נוסח "לעולם לא תצעדי לבד צפרירים חולון" הפכו שכיחים למדי. ספק אם מישהו מהאוהדים שהשתמש בסיסמא הזו, זוכר מאיפה היא באה בכלל. להקה ישראלית אחת אפילו ביצעה לו גרסת כיסוי בעברית - "הפוסי של לוסי", בדרך כלל להקת פאנק קשוחה, זנחה לרגע את הגיטרות הכסחניות והחליטה לשיר:
"כשתלך בסערה
תרים ת'ראש אל על
ואל תפחד בחשיכה
כי בסוף הסערה
יש שמיים מזהב
ושיר אחד כסוף ומתוק
לך רחוק"
וברבות השנים, קשה לחשוב על שיר כדורגל יותר מזוהה. מה שהתחיל כשיר אמוציונלי, כמעט סכריני, מתוך מחזמר - הפך להמנון של אוהדים, כי הוא נגע באותו עצב רגיש שיש לכל אוהד. הרצון הזה להאמין, נגד כל הסיכויים. להמשיך ולבוא, גם כשלקבוצה פחות הולך. לתמוך, גם כשהיא מפסידה. גם כשכל הסימנים החיצוניים מראים הפוך, אתה עוד תעמוד שם - יחד איתה. תלך איתה בגשם ובסופה, "באש ובמים", תתמוך בה ללא תנאים. כדורגל הוא משחק אופטימי, הרי. הוא מבוסס על ההנחה שתמיד, תמיד, יכול לבוא שחר חדש. תמיד יש את המשחק הבא, את העונה הבאה, שבה הכל יכול להשתנות. המקריות של הכדורגל היא גם התקווה שלו - בטח כשמגיעים לקבוצה כמו ליברפול.
הם לא היו שורדים את זה, אם הם לא היו מאמינים. אם לא היו נושאים בתוכם את התחושה, שלושים שנה ארוכות ארוכות, שבאמת בסופה של הסערה מחכים שמיים מזהב, ושיר מתוק של ניצחון. הקורונה, כנראה, מנעה מאיתנו את המחזה המרגש באמת: לראות את ה"קופ", יציע האוהדים השרופים של ליברפול, צפוף מתמיד שר עם הקבוצה שלו את השיר כמנצחים. אולי נצטרך לחכות לעונה הבאה כדי שזה יקרה. אבל כל מי שליברפול יקרה לו, נשא את השיר בליבו. וראה את השמיים הולכים ונעשים מצופי זהב. הסערה חלפה, ושירו המתוק של העפרוני הגיע. ליברפול, שוב, אלופה.
