השבוע לפני 16 שנים אחת היריבויות הספורטיביות הגדולות בתולדות הכדורגל הגיעה לשיאה. ארסנל התארחה אצל מנצ'סטר יונייטד במחזור השישי של הפרמייר-ליג למה שלימים נודע כ"קרב באולד טראפורד". השנאה בין שחקני שתי הקבוצות הגדולות באנגליה, שהתחרו ראש בראש על האליפות בשש השנים שקדמו לעונת 2003/04, הגיעה לנקודת רתיחה עוד בעונה שלפני כן, בה השדים האדומים זכו באליפות. אחרי העימות בין רוד ואן ניסטלרוי ופטריק ויירה אחריו הראשון הורחק, ברור היה שהתותחנים יגיבו. אחרי החמצת פנדל של ההולנדי, התשלום הגיע: דחיפות, אלימות, קללות ואווירה של שדה קרב על הדשא. באותם ימים ברור היה לכל צופה מדוע ההתמודדות הגיעה לכדי פיצוץ. כשההשלכות המקצועיות של התוצאה הן כל כך גדולות ועשויות להטות את גורל העונה כבר בחודש ספטמבר, כל המעורבים ידעו שאסור, פשוט אסור להפסיד.
בחזרה לימינו אנו, לשנת 2019 בצד האדום של מנצ'סטר. התותחנים שוב מגיעים לבקר, אך האווירה באצטדיון מנומנמת. עם קצת מזל, אולי כל המקומות באולד טראפורד יהיו מלאים. ההתרגשות באוויר הוחלפה במרמור ובייאוש. למען האמת, גם אם המשחק היה מתקיים באצטדיון האמירויות ניתן היה להגיד את אותו הדבר. מהמועדונים הגדולים של תחילת שנות האלפיים נשארה היסטוריה, סמלים על חולצות והרבה מאד כסף מבוזבז. לא מן הנמנע שבשריקת הפתיחה ישבו תיירי הנרי ורוי קין בפאנל של "סקיי ספורט", יסתכלו על הדשא בצער יגידו האחד לשני: "אם מישהו היה נכנס לחדר ההלבשה אחרי המשחק ההוא ואומר לי 'קח את זה באיזי, בעוד עשר שנים תיאבקו על מקום בליגה האירופית', הייתי מאשפז אותו במוסד סגור". 30 בספטמבר, 2019: מנצ'סטר יונייטד – ארסנל, משחק מרכז טבלה.
השורשים של היריבות בין המועדונים נטועים עמוק במאה ה-20. החל מייסודה של הליגה האנגלית בפורמט הנוכחי שלה בשנת 1990, ההתמודדויות בין הצדדים היו חמות. בעוד שבתחילה התותחנים לא היוו איום על מנצ'סטר יונייטד, החל מהגעתו של ארסן ונגר למועדון בשנת 1997 היריבות תפסה מקום מרכזי יותר ויותר בכדורגל האנגלי. המועדונים התחרו ראש בראש על האליפויות עד לשיא בעונה הבלתי מנוצחת של המועדון מצפון לונדון ב-2004.
לאחר מכן המטוטלת עברה לצד השני וארסנל התחילה בהתדרדרות איטית לבינוניות. תחילה הסתפקה במקום השני, לאחר מכן נאבקה על השלישי ולבסוף המציאה את "תואר המקום הרביעי". כשפרגוסון פרש לקראת תחילת עונת 2013/14, מנצ'סטר יונייטד הצטרפה. להם לקח הרבה פחות זמן. ההתרסקות הייתה די מיידית והרבה יותר כואבת.
היום, במחזור השביעי של עונת 2019/20, גם אם האוהדים לא ירצו להודות בכך, ישנם קווי דימיון גדולים בין המועדונים. הבעלות על שתי הקבוצות נמצאת בידי אמריקאים ואת שניהם בסיס האוהדים שונא, מתוך תחושה ששיקולים עסקיים קרים מנחים את קבלת ההחלטות בדרך שפוגעת בכדורגל ומונעת מהמועדון להפוך לתחרותי ברמות שאליהן האוהדים הורגלו. דימיון נוסף הוא התסכול אותו חשים אוהדי הקבוצות ממאמניהם כיום ומהביצועים של השחקנים שתחתיהם על הדשא.
כשאולה גונאר סולשיאר הגיע לאולד טראפורד במהלך עונת 2018/19, במנצ'סטר יונייטד האמינו שלא יהיה קשה להיכנס לנעליים אותן פינה ז'וזה מוריניו. הפורטוגלי לא עמד בשום מטרה שהמועדון הציב לו ופוטר. עם זאת, ככל שהזמן חולף נעשה ניכר שגם הנורבגי לא מצליח לעמוד במשימה. תחת שרביטו השחקנים מייצרים כדורגל חסר מעוף עד כדי כך שבפתיחת הליגה האירופית הקבוצה כמעט כשלה במשחק נגד אסטנה הקזחית. במקביל, גם בלונדון גוברים הקולות הקוראים להיפטר ממי שהחליף את ארסן ונגר, אונאי אמרי. בדומה למצב ביונייטד, גם בארסנל מתוסכלים מהיעדר השיטה והכשלונות המקצועיים של הספרדי ומבקשים להביא מאמן ש"יחזיר את המועדון לימיו הגדולים".
עם זאת, ייתכן שהכמיהה של מחנות האוהדים להחזיר עטרה ליושנה נעשית פחות ופחות מציאותית ככל שהמחזורים, שלא לדבר על עונות, נוקפים. בימי הזוהר של מועדוני הצמרת הללו, בין הקבוצות המובילות באנגליה לשאר הטבלה הייתה פעורה תהום של ממש. בעידן של היום, בו חוזי הפרסום של הליגה האנגלית נאמדים במיליארדי פאונדים וחלוקת הכספים היא שיוויונית, הרבה יותר קשה לייצר הצלחה בת קיימא.
אפילו טוטנהאם כבר עקפה את השניים בסיבוב והגיעה לגמר ליגת האלופות. ליברפול, שעד אמצע העשור הנוכחי השתרכה מאחור, נבנתה בסבלנות ובחוכמה והפכה לאחד המועדונים המאיימים בעולם. גם קבוצות כמו אברטון, אליה מוזרם תקציב רב באדיבותו של פרחאן מושארי, או ווסטהאם עם האצטדיון החדש, החלו לשים פעמיהן לעבר המפעלים הבכירים של היבשת. שתיהן מסוגלות להציע שאיפה לתארים, תכניות מקצועיות לטווח ארוך ושכר נוצץ לא פחות מארסנל או יונייטד.
מנגד, ארסנל ומנצ'סטר יונייטד ממשיכות את ההידרדרות האיטית והכואבת לעבר הבינוניות, בחסות ציפיות לא ריאליות ומנג'רים לא מתאימים. כן, ייתכן שהפתרון הוא שינוי מקצועי במועדון. אבל עושה רושם שהתשובה צריכה להיות מקיפה יותר. על העומדים בראשי המועדונים לקחת צעד לאחור, להבין שייקח זמן לחזור לטופ באנגליה ואולי להתבונן בעבודה שעשתה ליברפול. עד אז, ההתמודדות על הדשא באולד טראפורד עשויה להיות מרתקת, מתובלת בשערים ולהסתיים בתוצאה שתשמח את האוהדים הנייטרלים. אבל אותו דבר גם יכול להיאמר על משחק בין אסטון וילה לברנלי. אם אוהדי שתי הקבוצות יהיו כנים עם עצמם, גם הם יודו שכיום, שהפער כבר לא גדול כשהיה.
