אליפות. אם זה היה אפשרי, העונה הקרובה באנגליה היתה מסתיימת עוד לפני שנפתחה. מנצ'סטר סיטי וליברפול היו מסכמות ביניהן את דיל המאה: סיטי מעניקה את תואר האליפות לליברפול, ובתמורה מקבלת מהאדומים את גביע אירופה לאלופות. יותר מזה שתיהן לא צריכות.
וזו תהיה איפוא המטרה העיקרית של שתיהן העונה. פפ גווארדיולה הצהיר אמנם שסיטי בשום פנים ואופן לא תקריב את הליגה ואת האפשרות לתואר פרמיירליג שלישי רצוף על מזבח אירופה. גם יורגן קלופ לא יעז להתייחס פומבית לליגת האלופות כאל כינור שני. אבל בבוא העת והאפשרות, אם וכאשר, שניהם גם יחד ישימו את הפירות הכי עסיסיים שלהם בסל אחד. אולי הם יעלימו ראיות, ינסו לחמוק מהרדאר ויכחישו – אבל במאי 2020 לא תהיה שום נחמה אלטרנטיבית מספקת למנצ'סטר סיטי ופפ ללא הגביע עם האוזניים הגדולות, ולליברפול וקלופ בלי הכתר האנגלי.
זה לא בא בשום צורה ואופן לנבא שמירוץ האליפות יהיה העונה שונה. הלוואי והוא יהיה שונה, בזכות מתמודדת שלישית ו/או רביעית שייצטרפו לסיטיזנס ולאנפילדרס. אבל זה לא יקרה, כי העוצמה של שתי הקבוצות שצברו 195 נקודות ביחד אשתקד היא כה גוליברית ועליונה, שגם אם הדולקות אחריהן יצליחו לצמצם את הפער בפסגה, זה יהיה מ-25 נקודות (צ'לסי), 26 (טוטנהאם), 27 (ארסנל) ו-31 (מנצ'סטר יונייטד), למשהו מביך פחות, אבל לא מניב שום תשואות.
המאסה האדירה של כישרון וניסיון הנמצאת אצל שתי המורמות מעם, אף איפשרה להן קיץ שקט בשוק, עם השקעה עיקרית בהארכת חוזי שחקני המפתח (ליברפול) וסטייה קלה אך מעניינת (רודרי וקאנסלו לסיטי). אפשר להבין את השליטות הבלתי מעורערות: תהליך הבנייה הקפיץ אותן לשחקים, ונראה עדיין בעל פסקת התגברות. אם פרוייקט זוהר עומד בצומת כה נוצץ, למה לשבש?
אלופות. עד לפני זמן מה היו המעמדות בצמרת האנגלית שקולים יותר. לעשירון העליון נהגו לקרוא TOP SIX (שש הגדולות). היו זמנים. כאמור, בהווה מדובר על TOP TWO (צמד הבכירות) ועל ארבע שפעם לטשו עיניים למלוכה, ועכשיו נאבקות על שני מקומות נותרים בליגת האלופות.
צ'לסי, טוטנהאם, ארסנל ומנצ'סטר יונייטד. אחת היא מחזיקת גביע הליגה האירופית, השנייה סגנית אלופת אירופה, והצמד חמד האדום שאחריהן חולם לא על הפרמיירליג כי אם על חזרה לצ'מפיונס ליג. השאלה המסקרנת היא מי מהן השתמשה במעבר העונות בצורה הטובה והיעילה ביותר. על פניו צ'לסי מודחת ראשונה מהריאליטי הזה כי היא גם איבדה את כוכב העל שלה, אדן הזאר, גם מינתה מנג'ר – פרנק למפארד - שהוא אייקון ואליל המועדון והאוהדים, אך טבילת האש שלו בחוג הסילון מעוררת ספקות, ובנוסף לכל חל עליה איסור רכש עד הקיץ הבא. לנוכח הנתונים הללו, התברגות במקומות 3-4 תהיה הישג פנומנלי. אם היא תתרחש, נצדיע כמובן ללמפארד, אבל גם לצעירים שבידיהם הוא אוהב להפקיד את ההגה, בראשם כנראה טאמי אברהם וכריסטיאן פוליסיק (כך מבטאים את שמו), הכוחות הרעננים בסטמפורד ברידג'.
טוטנהאם, ארסנל ויונייטד נכנסות אף הן למנהרת התעלומות. בין היתכנות של פסטיבל או סקנדל. בקיץ החולף שבתו התרנגולים מרכישות, ובכל זאת שיחקו כדורגל מרנין נפש, גם יפה וגם אופה – כן, כן, גמר האלופות הראשון והמקום השני ביבשת הם אות ומופת בהקשר הטוטנהאמי. יכול להיות שמעז יצא מתוק. ההפסד במדריד לפחות השאיר את מאוריסיו פוצ'טינו במועדון.
בקיץ הזה המשיך אמנם המנג'ר הארגנטינאי במלאכת טוויית החוטים הצנועה והאלגנטית שלו, אבל שלושת המוסקטרים הצעירים שאמורים להגיע לטוטנהאם סטאדיום נראים כמו תוספים מלאי אנרגיה וויטמינים. טאנגוי אנדומבלה הצרפתי עשוי להיות בורג מוביל. ג'ובאני לו סלסו הוכיח יכולות מבטיחות מאוד גם בפסז' וגם בריאל בטיס, ואילו ריאן ססניון האנגלי הוא אחד הפוטנציאלים הגדולים בסביבה, שלא מומשו אשתקד בפולהאם הקורסת. הוא רק ממתין לצ'אנס עם תלכיד מוכח, ולא יפתיע אם ייאבק על תואר תגלית העונה. אם כריסטיאן אריקסן יישאר ודלה עלי יחזור להיות מוחמד עלי - לרחף כמו פרפר ולעקוץ כמו דבורה – טוטנהאם עשויה להוכיח שיש לה את הקרש הכי מזניק לקפיצת שלב בסולם המקומי. למרות זאת קשה לראות אותה משחזרת את ההצלחה האירופית הפנטסטית שהייתה מורכבת גם מכל כך הרבה טוויסטים בלתי צפויים בעלילה.
לארסנל אין תירוצים. אונאי אמרי כבר לא ROOKIE, אדו מנהל טכני, פרדי ליונברג עוזר מאמן, וניקולה פפה שבר את שיא מחיר הרכש של התותחנים. אבל מאידך גיסא ההתאקלמות של פפה מחוף השנהב בתובענות של הדשא האנגלי איננה מובטחת, ודאי שלא במהרה, וארסנל נותרה עם עורף רעוע שיישען על הסיכוי שדויד לואיז – מי שחדשות לבקרים ספג בעונות החולפות בצ'לסי ובברזיל ביקורות צורבות ולרוב לא מוצדקות - יוכל בגיל 32 לשאת על כתפיו את המטען הכבד. בעמדת המגן השמאלי מקבלים אמנם ארסנל ולואיז תגבורת נפלאה - קיראן טירני מסלטיק – אבל ההגנה במשפטם של התותחנים תוכל להציג קייס רציני רק בהתאם לזהות ואיכות הבלם שישתף פעולה עם לואיז.
מנצ'סטר יונייטד דווקא מצאה מזור להגנה חסרת ההגנה שלה. עיזבו את המחיר, הוא ממש לא פונקציה בעידן השוק המשתולל. השאלה היא אם הארי מגווייר יכול לעשות עבור השדים האדומים מה שווירג'יל ואן דייק עשה בשביל ליברפול. התשובה חיובית. ויקטור לינדלוף, כריס סמולינג, אריק באיי, ופיל ג'ונס היוו מעמסה. מגווייר הוא נכס. הוא הפול מגראת, גארי פאליסטר, ריו פרדיננד הבא בפוטנציה. אולי גם הנמניה וידיץ' ויאפ סתאם.
רק שבמראה הפוכה מארסנל, אולה גונאר סולשיאר שם את כל הדשן שלו על ההגנה – 50 מיליון פאונד נוספים על ארון וואן ביסאקה המעולה מקריסטל פאלאס – אבל הזניח את כל שאר חלקי הגינה, ולמרבית הפלא לא ניכש בינתיים גם עשבים שוטים (פול פוגבה), ויבשים (אלכסיס סאנצ'ס וג'סי לינגארד) – ובמיוחד לא שתל צמחים פורחים באיזורים היצירתיים חרף עזיבת רומלו לוקאקו. גווארדיולה טוען שיונייטד תצטרף העונה למאבק האליפות. זה יקרה רק אם היא תשתמש על המגרש בכדורים שפפ לקח לפני שיצאה מפיו ההכרזה הזו.
יומרות. זה שנים רבות שהפרמיירליג היא ליגת מעמדות. בחלוקה גסה, שתי מדרגות בלבד: מקומות 1-6, ו-7-20. העונה החלוקה יותר חדה. 1-2, 3-6, 7-9, 10-20. כמו שהעשירון השני (3-6) מנסה לכרסם איכשהו בהגמוניה של סיטי וליברפול, כך מבחינה מציאותית יהיו העונה שלוש קבוצות שהמטרה המקודשת שלהן היא לפצח את הקוד ולנצח את השיטה (יתרון המשאבים) ולהסתנן למקומות 6-3.
אברטון, וולבס ולסטר סיטי הן החולמות בהקיץ. לסטר קיבלה מנג'ר מצויין, ברנדן רוג'רס, אך איבדה ציר כביר, הארי מגווייר. וולבס התוססת היתה ההפתעה הנעימה של אשתקד (מקום 7), ונהנית מהארומה הבינלאומית של המנג'ר נונו אספריטו וחברו הטוב סוכן השחקנים ז'ורז' מנדש, שטורח להחדיר אליה כדורגלנים פורטוגלים על המשקל בכל חלון. אבל וולבס העפילה העונה לליגה האירופית, ונדמה שהעומס הבלתי מוכר הזה עלול להיות מעל למידותיה.
נשארה אברטון, שאחרי ההחתמה של מויס קין (כך מבטאים את שמי, הוא הבהיר עם הגעתו לגודיסון פארק) מיובה, פביאן דלף מסיטי ואנדרה גומש מברסה, תצטרך לגלות אם כל אלו יאפילו על העזיבה של המנהיג אידריסה גאי לפ.ס.ז'. אם כן – גם בסיוע ז'אן פיליפ גבאמין ממיינץ שמנסה להיכנס לנעלי גאי – הרי שלפרויקט של מרקו סילבה הקפדן יש עדיין סיכוי צנום, אבל הטוב ביותר בין השאפתניות – להפוך את העונה של אברטון לסוכריית טופי.
בטן רכה. בווסטהאם יונייטד יבואו אליי בטענות. סביב לונדון סטדיום יש מאמינים אדוקים הסבורים שהקבוצה במגמת שיפור רבה ויש להכלילה בקומה השלישית ולא הרביעית, במיוחד לאור הרכישה של מכונת השערים סבסטיאן האלר, 15 שערי בונדסליגה אשתקד במדי פרנקפורט. יהיה משמח מאוד לחזות בצדקתם, אבל התחושה שלי היא שהפטישים עדיין לא עלו לכתה הזו. ובכל זאת, יכול להיות שיגיע להם אשראי אם יוכיחו שבניגוד לקריסטל פאלאס, ברנלי, ברייטון, בורנמות, סאות’המפטון, ווטפורד וניוקאסל - הם לא ינהלו בשום שלב מערכת יחסים עם המקומות המוליכים לירידת ליגה.
עולות חדשות. אסטון וילה – מועדון פאר רב הישגים וקבוצה עם איצטדיון, אוהדים ומסורת - שבה למקומה הטבעי, רק כמה חבל שהסגל שלה יותר אפור מהחולצה של לירן, לבטח ללא טאמי אברהם (25 שערים אשתקד) ששב לצ'לסי. שפילד יונייטד חוזרת לבמה המרכזית אחרי חצי יובל, ומחליפה את היורדת הדרספילד טאון בתואר הקבוצה עם המנג'ר והכדורגלנים הכי אלמוניים בליגה. ספק אם היא תשרוד על כנפי הכדורגל האנגלי המסורתי והתשוקה שנשאו אותה לשמיים.
נוריץ' סיטי היא סיפור. המאניבול של הכדורגל האנגלי. מועדון גדול ומצליח יחסית, שביצע מהפכה תפעולית אחרי הירידה לצ'מפיונשיפ. כוכבים נחתכו, משכורות קוצצו, מאמן טירון (לכאורה) גוייס מגרמניה, אנשי מקצוע בתחומי אימון, כושר, תזונה, פנאי וכדומה הצטרפו, רכש חדש הובא על בסיס איסוף נתונים קפדני – והופ, התכניות הקדימו את זמנן. האם הקנריות יצייצו בחדווה גם על המגרש התובעני והטובעני ביותר בתבל? כמו ביתר המקרים הנ"ל, יהיה פשוט כיף לעקוב.
תחזית
1. ליברפול
2. מנצ'סטר סיטי
3. טוטנהאם
4. מנצ'סטר יונייטד
5. ארסנל
6. אברטון
7. צ'לסי
8. וולבס
9. לסטר סיטי
10. נוריץ' סיטי
11. ווסטהאם יונייטד
12. סאות’המפטון
13. בורנמות
14. ניוקאסל
15. קריסטל פאלאס
16. ברנלי
17. ווטפורד
18. ברייטון
19. אסטון וילה
20. שפילד יונייטד
