חיפוש מאמן, ברוב המקרים, זה אירוע נקודתי. בשונה משחקנים שמסיימים חוזה או קבוצות שרוצות להתחזק כל קיץ, מאמן הוא החלטה רגישה יותר ואנשים שמחליפים מקום עבודה בתדירות נמוכה יותר. יורגן קלופ אימן את ליברפול מ-2015, טוכל את באיירן מ-2022, פיולי את מילאן מ-2019. הראשון הגיע למיצוי, במקרה של שני האחרונים הקבוצות מיצו, וזה הוביל לגל של חיפושי מאמנים.
צ`אבי אלונסו, מאמן טוב מאוד אך אחד שלא אימן בליגת האלופות עד כה מעולם, היה המועמד המוביל לבווארים ולמרסיסיידרס לפני שהחליט להישאר בבאייר לברקוזן. רובן אמורים מספורטינג ליסבון הוזכר וככל הנראה לא יגיע בסופו של דבר, רוברטו דה זרבי מברייטון עלה גם כן, ובסוף הקבוצות כנראה ימנו את מאמן נבחרת אוסטריה (ראלף רנגניק) ואת מאמן פיינורד (ארנה סלוט). מילאן של פיולי עם שורת מועמדים משלה, כשרגע המובילים הם פאולו פונסקה ומארק ואן בומל. לא מאמנים רעים, אבל לא כאלה שעברו בקבוצות גדולות עד עכשיו. פונסקה הגיע להישגים ברומא ובפורטו והיום בליל, ואן בומל מאמן את אנטוורפן.
הרשימה המעניינת יותר היא של המאמנים שנשארים בחוץ. תומאס טוכל עלה השנה לחצי גמר ליגת האלופות ולא נראה כאילו הוא בדרך לעבודה חדשה. סטפנו פיולי היה בחצי גמר בשנה שעברה, זכה באליפות איטליה ובחוץ. ז`וזה מוריניו זכה במפעל אירופי לפני שנתיים ומובטל, האנזי פליק ללא עבודה ולא קרוב לאחת מאז שפוטר מגרמניה והציג כדורגל מדהים רק ב-2020 עם באיירן מינכן. אנטוניו קונטה לקח בתחילת העשור אליפות עם אינטר. כל אלה, וגם זינדין זידאן (שנמצא במעמד שונה ודחה כל הצעה שהגיעה אליו מאז ריאל מדריד), יושבים בבית.
הם אמנם עזבו את הקבוצות שלהם בפיצוץ, אבל עם רשימת תארים מרשימה יותר ויכולת גבוהה יותר להחזיק חדרי הלבשה. למרות זאת, השנה זה נראה כאילו סלוט, אלונסו, רנגניק, ואן בומל ונגלסמן בפנים. טוכל, פיולי, פליק, קונטה ומוריניו אאוט. מה קרה?
המכנה המשותף הראשון לרוב המאמנים כאן הוא הדרך בה הם עזבו את הקבוצה שלהם. בגרמניה דיווחו בפברואר על כך שהתגבשו מחנות בעד ונגד תומאס טוכל, ושהוא אמר לשחקנים ש"אני צריך להסתגל לרמה שלכם", ולא כמחמאה. אנטוניו קונטה עזב את טוטנהאם לאחר שאמר ש"השחקנים שלי לא רוצים לשחק תחת לחץ", מוריניו פוטר מרומא לאחר ששחקנים אמרו שהקבוצה והוא הגיעו ל"שיא השפל".
האנזי פליק התמודד עם שמועות על חוסר אמון במהלך המונדיאל, שרד אותו ופוטר לאחר שלא הצליח לשנות את זה במשחקי ידידות שהגיעו לאחר הכישלון בקטאר. פיולי הסתכסך עם המנהל הספורטיבי פאולו מלדיני, אגדת מילאן שאף עזב את המועדון, ולא הצליח להביא תוצאות. כולם השאירו מאחוריהם אדמה חרוכה.
בסוף, בכל מקום עבודה, היכולת להסתדר עם האנשים שעובדים איתך (או במקרה הזה תחתייך) חשובה לא פחות מהיכולת המקצועית שלך. במקרה של כל המאמנים ברשימה הזאת היו הישגים מקצועיים, אבל הקרע האישיותי היה מחיר כבד מדי. טוכל הגיע עם שלושה מועדונים שונים לחצי גמר ליגת האלופות ועזב את שלושתם בפיצוץ זמן קצר לאחר מכן. קונטה רב כמעט עם כל בעלים שהיה לו בקריירה. בעידן שבו הכל אינטנסיבי יותר, זה מחיר עצום.
קרלו אנצ`לוטי בן ה-64, המאמן הטוב בעולם, מתפקד כסבא הרוחני של שחקני ריאל מדריד. יורגן קלופ בן ה-56 עובר בין טקטיקן, מוטיבטור ומטיף, פפ גווארדיולה שצעיר ממנו בשלוש שנים ומיקל ארטטה בן ה-42 דורשים הרבה יותר, אבל יודעים לחבק ולבנות שחקנים שצריך. אין הרבה שחקנים היום שיכולים להסתכל על טוכל או על קונטה ולהגיד ש"הם גידלו אותם".
בעידן בו כמות הכישרון הגדול באמת קטנה ויש יותר כוח לשחקנים במעבר קבוצות, כפי שמפגין קיליאן אמבפה, מצב בו שחקני על לא רוצים לעבור למועדון בגלל זהות המאמן הוא הימור גדול מאוד. אולי גדול מדי. המאמנים המנוסים, שלרוב מזוהים עם סגנון טקטי משלהם ופחות גמישים לסגל הקיים, עלולים להתפס כתובעניים מדי.
אלוהים הוא בדיטיילס
אנחנו יודעים שקבוצות משתמשות בסטטיסטיקה מתקדמת ("אנליטיקס" בלעז) כדי למצוא מאמנים, ואנחנו יודעים שהן משתמשות בהם גם כדי לחפש מאמנים. בסוף כל מאמן יורש סגל, והמטרה של קבוצה היא שהוא יוציא את הטוב ביותר מהמצב הקיים. על פניו, הניסיון לחפש מאמן שמאמין באותה דרך מרגיש הגיוני.
השאלה היא המדגם. ציוץ ויראלי של חשבון הסטטיסטיקה "סקוואקה", למשל, השווה בין ארנה סלוט לבין יורגן קלופ. השניים מובילים את אירופה בכמות המאבקים על הכדור שהצליחו בשליש השלישי ובכמות הנקודות שהושגה מעמדות בהן היו בפיגור, אך אחד עשה את זה בליגה ההולנדית ואחד עשה את זה בליגה האנגלית. ההבדל עצום.
זה בערך כמו להשוות בין חווית הנסיעה ברכב פרטי לחווית הנסיעה בנגמ"ש ב-30 קמ"ש. בשני המקרים מדובר באותה מהירות, אבל חוויית הנסיעה תהיה שונה. לא בטוח שהם יכולים לנסוע באותה דרך ולהגיע לאותה מטרה. בכך, בעצם, יש גם זווית אחרת על אותו גורם אנושי - ברגע שאדם צריך לאמן מועדון ענק, מוקף במולטי-מיליונרים ועם כמות אינסופית של אוהדים ואנשי תקשורת שמחכים בכל פינה, הלחץ אחר.
ליברפול כנראה יודעת מה היא עושה כשהיא מהמרת על סלוט, ואפשר לראות את הדמיון הטקטי, אבל הוא יעבור ממועדון עם 1.1 מיליון עוקבים באינסטגרם למועדון עם 45.3 מיליון עוקבים. רנגניק, שיאמן את באיירן, הראה דוגמה טובה לזה במנצ`סטר יונייטד אליה הגיע לשמש כמאמן זמני ומצא את עצמו "מועבר לתפקיד יועץ" אחרי חצי עונה ביזארית. התהליכים שהוא דיבר עליהם והסבלנות שהייתה בהופנהיים או ברד בול לייפציג לא הייתה קיימת באולד טראפורד. מי אמר שאותם אנשים שהגיעו לאליפויות בהולנד, פורטוגל ובלגיה לא יגיבו באותה דרך בבריכת הכרישים האנגלית?
אותה סבלנות הופכת את המגמה הזאת, תהליך שכנראה היה קורה מתחת לרדאר במשך שנים והואץ בקיץ פתאומי אחד, למעניינת יותר. אם טוכל, קונטה וחבריהם היו מביאים תוצאות מספיק טובות אז הם היו נשארים גם אם הם לא היו מחייכים באימונים, אבל בסוף המחיר הפך לגדול מדי. ההבדל הוא שבמקרה שלהם אתה יודע מה אתה עומד לקבל, בשונה מהשמות הבאים, רובם צעירים יותר, שמגיעים אחרי הצלחות במועדונים בלי לחץ אמיתי.
שאלה מעניינת אחרת, אגב, היא העתיד של אותה גווארדיה ישנה. טוכל מאמן נוקאאוט יוצא דופן שיכול להיות מושלם לאימון נבחרות, ויכול להיות שגם הגישה של מוריניו שקושר לכמה מהן בעבר היא חלק מהפתרון, בטח אחרי שלואיס אנריקה עבר מנבחרת ספרד לפריז סן ז`רמן והראה שזה לא סוף הקריירה. אנחנו לפני יורו וקופה אמריקה, ויכול להיות שאותם מאמנים יהיו על הקווים במונדיאל 2026. במקרה של מועדוני הענק (אולי מלבד צ`לסי שעשויה למנות פיגורה שתשליט סדר בכאוס), הסיכוי נמוך בהרבה.
אנחנו יודעים שקבוצות משתמשות בסטטיסטיקה מתקדמת ("אנליטיקס" בלעז) כדי למצוא מאמנים, ואנחנו יודעים שהן משתמשות בהם גם כדי לחפש מאמנים. בסוף כל מאמן יורש סגל, והמטרה של קבוצה היא שהוא יוציא את הטוב ביותר מהמצב הקיים. על פניו, הניסיון לחפש מאמן שמאמין באותה דרך מרגיש הגיוני.
השאלה היא המדגם. ציוץ ויראלי של חשבון הסטטיסטיקה "סקוואקה", למשל, השווה בין ארנה סלוט לבין יורגן קלופ. השניים מובילים את אירופה בכמות המאבקים על הכדור שהצליחו בשליש השלישי ובכמות הנקודות שהושגה מעמדות בהן היו בפיגור, אך אחד עשה את זה בליגה ההולנדית ואחד עשה את זה בליגה האנגלית. ההבדל עצום.
זה בערך כמו להשוות בין חווית הנסיעה ברכב פרטי לחווית הנסיעה בנגמ"ש ב-30 קמ"ש. בשני המקרים מדובר באותה מהירות, אבל חוויית הנסיעה תהיה שונה. לא בטוח שהם יכולים לנסוע באותה דרך ולהגיע לאותה מטרה. בכך, בעצם, יש גם זווית אחרת על אותו גורם אנושי - ברגע שאדם צריך לאמן מועדון ענק, מוקף במולטי-מיליונרים ועם כמות אינסופית של אוהדים ואנשי תקשורת שמחכים בכל פינה, הלחץ אחר.
ליברפול כנראה יודעת מה היא עושה כשהיא מהמרת על סלוט, ואפשר לראות את הדמיון הטקטי, אבל הוא יעבור ממועדון עם 1.1 מיליון עוקבים באינסטגרם למועדון עם 45.3 מיליון עוקבים. רנגניק, שיאמן את באיירן, הראה דוגמה טובה לזה במנצ`סטר יונייטד אליה הגיע לשמש כמאמן זמני ומצא את עצמו "מועבר לתפקיד יועץ" אחרי חצי עונה ביזארית. התהליכים שהוא דיבר עליהם והסבלנות שהייתה בהופנהיים או ברד בול לייפציג לא הייתה קיימת באולד טראפורד. מי אמר שאותם אנשים שהגיעו לאליפויות בהולנד, פורטוגל ובלגיה לא יגיבו באותה דרך בבריכת הכרישים האנגלית?
אותה סבלנות הופכת את המגמה הזאת, תהליך שכנראה היה קורה מתחת לרדאר במשך שנים והואץ בקיץ פתאומי אחד, למעניינת יותר. אם טוכל, קונטה וחבריהם היו מביאים תוצאות מספיק טובות אז הם היו נשארים גם אם הם לא היו מחייכים באימונים, אבל בסוף המחיר הפך לגדול מדי. ההבדל הוא שבמקרה שלהם אתה יודע מה אתה עומד לקבל, בשונה מהשמות הבאים, רובם צעירים יותר, שמגיעים אחרי הצלחות במועדונים בלי לחץ אמיתי.
שאלה מעניינת אחרת, אגב, היא העתיד של אותה גווארדיה ישנה. טוכל מאמן נוקאאוט יוצא דופן שיכול להיות מושלם לאימון נבחרות, ויכול להיות שגם הגישה של מוריניו שקושר לכמה מהן בעבר היא חלק מהפתרון, בטח אחרי שלואיס אנריקה עבר מנבחרת ספרד לפריז סן ז`רמן והראה שזה לא סוף הקריירה. אנחנו לפני יורו וקופה אמריקה, ויכול להיות שאותם מאמנים יהיו על הקווים במונדיאל 2026. במקרה של מועדוני הענק (אולי מלבד צ`לסי שעשויה למנות פיגורה שתשליט סדר בכאוס), הסיכוי נמוך בהרבה.
