ספורט תמיד היה כר פורה לוויכוחים. זה יישמע מצחיק אמנם, כי בספורט תמיד יש בסיס עובדתי מוצדק: על המגרש תמיד יש מנצח ומפסיד (אלא אם כן אתה בפלייאוף התחתון של ליגת העל, ואז מזל טוב – קיבלת 0:0), מוביל ומובל, ווינר ולוזר. אבל על כל מה שמעבר למגרש, תמיד היו גם אנשים מסביב שלא הפסיקו לדבר על הפרשנות.
פעם זה לארי בירד נגד מג'יק ג'ונסון, פעם זה פדרר או נדאל (או ג'וקוביץ', נודניקים), פעם זה מסי או רונאלדו. תמיד סביב הכדורגל והפעילות השוטפת שלו, היתה את השאלה הניצחת – מי יותר גדול? מי יותר מגניב? מי יותר כוכב? והתשובה לשאלות הללו היא, תמיד, בעיני המתבונן. אין תשובה "נכונה". ברוב המקרים.
אבל עם השנים, התבלט גם ויכוח אחד נוסף: מיהו המאמן הטוב בעולם? כמובן שישנם גם מועמדים אחרים לקטגוריה הזו – קרלו אנצ'לוטי, למשל, שעדיין עושה חיל בריאל מדריד. אבל בסופו של דבר, אצל רוב בני האדם אותם תשאל, זה יתמקד בשני טיפוסים. אחד עם קסקט ומשקפיים, אחד עם קרחת בוהקת. אחד לוחם גרמני שגדל בשטוטגרט, אחד נסיך כדורגל שצמח בקטאלוניה. יש ויכוח, אבל יש גם קונצנזוס – המאמן הטוב בעולם עובד בכדורגל האנגלי.
ועם הזמן, נראה שהפער בין יורגן קלופ לפפ גווארדיולה (שלמרות ההבדלים ביניהם, לפחות כלפי חוץ הם עדיין חברים טובים) הוא לא רק על המגרש ובאופי המשחק – אלא גם פער אישיותי. אצלם, כמו אצל מי שאוהב אותם. עושה הרושם שהיום, גישתך לכדורגל – ואולי גם לחיים – עוברת בין השניים האלה. בין קלופ לפפ, שני המאמנים שנאבקים על הבכורה בשנים האחרונות בכדורגל האנגלי והעולמי. בין מנצ'סטר סיטי לליברפול.
זה מתחיל בכדורגל עצמו. עד כמה שזה יישמע מוזר, היום יש משהו כמעט שמרני ב"טיקי טאקה" שפפ מתיימר לייצג. הכדורגל שמאמין בבישול איטי, בהנעת כדור ארוכה ומתמשכת על כל המגרש, מהשוער ועד החלוץ. שהגול הוא תוצר של עבודה מורכבת, של התשת היריב עד כדי מציאת אותה פירצה – אותו "לופהול", שמאפשר לך להגיע מול השער ולשים את הכדור ברשת. במונחי מוזיקה, מדובר במוזיקה קלאסית – יצירות ארוכות ומורכבות, שבסופן שיא שמגיע אי שם.
קלופ, לעומת זאת, הוא הרבה יותר מעודכן. הכדורגל שלו מתאים יותר לתרבות הנוכחית, זו של הרשתות החברתיות והטיקטוק. הכדורגל שלו מהיר יותר, תכל'סי יותר. אם הסמל של פפ הוא הקשר האמצעי, זה שמנווט את המשחק באיטיות ובשיקול דעת; הסמל של קלופ וליברפול הוא ההתקפה, השלישייה הקדמית של מאנה-סלאח-פירמינו (או ז'וטה, או דיאס). "Heavy Metal Football", כדורגל של רוק כבד, הוא קרא לזה פעם. שיאים מהירים, דיסטורשנים חזקים, גיטרות נשברות.
זה ההבדל בין אותו כדורגל קרויפי, לבין הכדורגל החדש והמצליח של הגרמני. לא סתם אחד הגולים הזכורים ביותר, אותה "קרן שנלקחה במהירות" מצד טרנט אלכסנדר ארנולד (ונגמרה בכדור של אוריגי לרשת של ברצלונה), הגיע מאותה ליברפול – המהלכים קצרים אבל יעילים, ומאפשרים להיקלט בסרטון קצר או ב"גיף". במובן הזה, קלופ הוא מאמן התקופה. פפ, על אף ההצלחה והסגולות הידועות שלו, קצת מרגיש כמו מאמן העבר.
אבל זה חורג גם מהכדורגל עצמו. בסופו של דבר, מדובר גם בשני אנשים שונים: כשמסתכלים על פפ במסיבות העיתונאים, רואים מישהו אידיאליסט. אחד שלוקח את הכדורגל שלו מאוד ברצינות, כמעט ולא מתבדח. מישהו שגם לא בוחל בקלישאות הכי חבוטות, כדי לעבור הלאה. קלופ, לעומת זאת, תמיד דואג שיהיה מעניין; התשובות שלו הן תמיד יותר כנות, מלאות בהומור (כולל הומור עצמי), לא מפחדות גם "לטלטל את הספינה" או להגיד משהו לא פופולרי.
במילים אחרות, כנראה שגם בחיים, או שאתה קלופ או שאתה פפ – מי שמאמינים בסיפוק מהיר, בשיאים מטורפים ובקליימקסים, מול מי שמאמינים ש"מים שקטים חודרים עמוק", שהתהילה מגיעה למי שעובד ביסודיות ולא בהכרח למי שתוקף הכי חזק. אם תרצו, זו עוד גרסה למשל הצב והארנב המפורסם. ואם להסתכל על הכדורגל של השנים האחרונות, לפחות ברמת הפרמייר ליג, הצב הצליח לנצח הרבה יותר פעמים.
אז איפה אני? אני מודה שיורגן קלופ יותר קרוב אליי. אולי בגלל הצבעים של הקבוצה שאיתה עלה לתודעה, בורוסיה דורטמונד, אבל כנראה שזה בגלל האישיות יוצאת הדופן. היא באה לידי ביטוי על המגרש כמו שהיא באה לידי ביטוי מחוצה לו. פפ גווארדיולה הוא מהפכן ששינה את המשחק, ברצלונה שלו טלטלה משמעותית את הענף, והפכה את הכדורגל למהנה ומעניין יותר. במובן מסוים, פפ פתח את השער לקלופ. ובכל זאת, סיטי לא יכולה לעורר אמוציות כמו ליברפול.
כי בסופו של דבר, הכדורגל של סיטי בנוי על אנשים עם רף סבלנות גבוה, כאלה שמסוגלים לחכות ולחכות ולחכות. ואני הרי ילד של שנות התשעים. גדלתי בתרבות של קליפים, של פאנצ'ים קצרים בטלוויזיה, של סאונדבייטס. כמו ההבדלים בין התקופה שבה פוליטיקאים נאמו בכיכרות, לבין הרגע שבו הם עברו לטלוויזיה, ודיברו במקבצים של 15 שניות. קלופ נותן לך את הכדורגל מתומצת, את המהלך שיותיר אותך שמוט פה. פפ ייקח אותך לטיול של חצי שעה. אני בחצי שעה כבר מאבד סבלנות.
אבל לכל אחד יש את האופי שלו. כל אחד, והדרך שבה הוא מסתכל על החיים. דבר אחד בטוח: המאבקים בין יורגן קלופ לפפ גווארדיולה, כולל זה שיתחיל עוד מעט, ייזכרו כדבר המסקרן ביותר שיש לכדורגל העולמי להציע, בעידן שלאחר השקיעה של ליאו מסי וכריסטיאנו רונאלדו. ה"שואודאון" בין היעילות לבין היסודיות, בין "הבישול האיטי" לפאסט פוד. הוויכוח בין שני האנשים הללו הולך לרשום עוד פרק, מרתק במיוחד, על הדשא של אצטדיון האיתיחד.
