העונה הראשונה של ליגיונר מחוץ לישראל היא כמעט תמיד הכי קשה. מקום חדש, שפה חדשה, מנהגים חדשים. זו התקופה שספורטאי לומד להיות עצמאי בפעם הראשונה. אצל עומרי אלטמן זה קרה בגיל מוקדם, אפילו מוקדם מאוד. הוא עזב את ישראל ללונדון בגיל 16 כדי ללמוד כדורגל באחת האקדמיות הטובות באנגליה, זו של פולהאם.
"בסך הכל הייתי ילד בתיכון שמגיע למדינה זרה. אמנם לאנגליה, אבל עדיין ילד קטן שלא יודע לאן פניו מועדות", מספר אלטמן, "מצאתי את עצמי מגיע מישראל ללונדון, למתחם אימונים עם 16 מגרשים, כל הדברים מסביב, הצוות הרפואי, זה פשוט עולם אחר. אף ילד בן 16 לא מקבל תנאים כאלה בארץ".
אלטמן עבר תקופת הסתגלות, אבל היכולת שהציג על המגרש עזרה לו: "היה לי מאוד קשה ב-3 חודשים הראשונים כי האנגלית שלי לא הייתה כל כך טובה ולא ידעתי לתקשר, הייתי ביישן. זו פעם ראשונה שאני יוצא משטח הנוחות שלי. כשהתחילה העונה פשוט התאהבתי במקום. הראיתי יכולות גבוהות והייתה לי עונה ראשונה מוצלחת בה לקחנו אליפות וסיימתי כמלך השערים של הליגה. זו הייתה הפעם הראשונה שפולהאם לקחה אליפות בנוער וברור שכשאתה מצליח מקצועית יותר קל לך להתאקלם. זה בא גם לביטוי בחיי חברה".
למרות זאת, הגעגועים לארץ היו קשים, כפי שמספר אלטמן: "אני אדם מאוד חברותי, היו באים לבקר אותי המון, חברה שלי הייתה על הקו. בהתחלה, כמו שאמרתי, היה לי קשה מאוד. חשבתי לעצמי 'בשביל מה אני צריך את זה?' אני בסך הכל ילד ואני רוצה להיות עם חברים שלי והמשפחה שלי, לא באמת ידעתי מה זה אומר לשחק בקבוצה כזו".
ומה עזר לו להתגבר? "זה שהמשפחה שלי וחברה שלי באו לבקר אותי בתדירות מאוד גבוהה. אני לא חושב שעבר חודש שלם בלי שמישהו בא לבקר אותי. הכי התגעגעתי בישראל למשפחה. אתה מוצא את עצמך לבד ואתה רק רוצה את החום של הבית".
אלטמן חזר בסופו של דבר לישראל, למכבי ת"א, אבל לא לפני שהשאיר חותם בנוער של פולהאם: "הזיכרון הכי משמעותי? כמובן שזו האליפות שלנו. אני חושב שזו האליפות היחידה של פולהאם אי פעם בנוער. במיוחד שהייתי מאוד דומיננטי, זה היה מאוד מרגש ולגמרי הזיכרון הכי משמעותי".
עוד לפני שחגג עם חבריו, אלטמן נאלץ לעבור טבילת אש שהוא זוכר עד היום: "בדקה ה-15 של המשחק הראשון ספגתי תאקל מתחת לברך ועשו לי שם שני חורים, עד היום יש לי צלקות שם. נאנקתי מכאבים. הצוות הרפואי שלנו הגיע אליי והמשפט הראשון שאמרו לי היה ״וולקאם טו אינגלנד, עכשיו תקום״. מבחינתי זה היה אדום ישיר והרחקה לצמיתות, מבחינתם זה היה רגיל. הוא השאיר לי קעקוע על הרגל, אז אני לא יכול לשכוח את זה גם אם ארצה".
"ההבדל הגדול? אני לא יודע מאיפה להתחיל", מסכם אלטמן, "זה פשוט לא דומה בכלל, התרבות, המקצוענות, האפשרויות שיש לשחקן כדורגל להתפתח. פשוט מדהים".
*פרוייקט העצמאות שלי: על החוויות מהעונה הראשונה של ישראלים בחו"ל
