"ואני ראיתי ברוש
שניצב בתוך שדה מול פני השמש
בחמסין, בקרה
אל מול פני הסערה..."
(אהוד מנור ז"ל)
ככל שאתה מתבגר, אתה פחות ופחות מעריץ אנשים. העולם נותן לך תמיד סיבות טובות לפקפק, להטיל סימני שאלה. בין אם הם פוליטיקאים שמתבררים כמושחתים, זמרים שמתגלים כיצורים נאלחים (לפעמים גם ממש פושעים), או כוכבי כדורגל שפעם אהבת והיום אתה לא מבין על מה חשבת לעזאזל. אבל יש גם מקרים נדירים, של אנשים שאפשר לאהוב מכל הלב. בלי להתחשבן, בלי להטיל ספק, פשוט ליפול שדודים לרגליהם. אחד כזה הוא מנג'ר ליברפול, יורגן קלופ. קלופ, שבלילה שבו נכתבות שורות אלה, עשה היסטוריה וסגר מעגל של שלושים שנה בליברפול. שהביא לה סוף סוף אליפות.
הכדורגל של היום מלא בטיפוסים קשים. אגואיסטים, סוציופתים, סתם כאלה שמנסים לרמות או לגנוב. הכדורגל, המשחק היפה שכולנו אוהבים לאהוב, באמת הפך ברבות השנים לתעשייה. יש בה, כמובן, צדדים טובים: המשחק התפתח ופרח, היום הוא נמצא בנקודת השיא שלו. מקצה עולם ועד קצה מרותקים למשחק הזה, שמכיל בתוכו רגשות של בני אדם - ללא הבדל דת, גזע, מין או שיטת משחק. אבל הבעיה של תעשייה, היא שלפעמים אתה קצת מתנתק מהאנושיות. הנתונים, העיסוק בכסף, הסטטיסטיקות המתקדמות - כולם הופכים את הכדורגל למעין לוח שחמט ענק כזה, שהדמויות בו הן תלת מימדיות. עד קלופ.
כי יורגן קלופ, בדרכו המיוחדת והעילאית, הצליח לכתוב את המשחק הזה מחדש. במידה רבה, הוא השלים את המהלך שביצע פפ גווארדיולה מול שנים ארוכות של כדורגל משבש. פפ הביא את הנעת הכדור המסודרת, קלופ הפך את זה לרוקנרול: כדורגל של רעש, של התרחשות בלתי פוסקת, של מבצעים אדירים, שערים יפים, תצוגות מופת של תשעים דקות. כן, לליברפול היה רכש אסטרונומי. אבל אלה היו החתיכות שהוא הדביק. אליסון ו-ואן דייק ופאביניו וכמובן סאלח, מאנה ופירמינו. עמוד שדרה שבנה קלופ כמעט במו ידיו. להקה של 11 נגנים שיודעת לעבוד טוב ביחד, ומייצרת הרמוניה שכבר הרבה זמן לא ראינו.
אבל עזבו את כל זה - יורגן קלופ כבש את ליבי כי הוא בן אדם.
כי בכל פעם ששמעתי ראיון איתו, אחרי הפסד או ניצחון, בתום גמר ליגת האלופות בו זכה - או אחרי גמר שהפסיד, ראיתי שם מישהו שיכולתי להזדהות איתו. הקסקט, הזקן, המשקפיים וכמובן, החיוך הזה. שלא יורד מהפרצוף גם במשחקים הכי עצובים. ההפך הגמור מהמאמנים המהוקצעים מדי, המשומנים מדי, שמדברים בסאונדבייטס קליטים. קלופ מסתכל על כל אלה, וכמו אומר לכולנו: "אנחנו זוכרים שזה אמור להיות כיף, נכון?".
וכך, הרבה פעמים הוא הצחיק אותי, או ריגש אותי, או נגע בי דרך הדברים שאמר, או דרך הכדורגל ששיחק. הוא הצליח לחבר אותי אליו, דרך עצמו או דרך היצירה, אבל גרם לי להיות אחד איתו. לגרום לי לרצות להיות בעדו, גם אם הוא מוביל קבוצה שאף פעם לא באמת אהבתי. לקוות שליברפול תנצח בגלל המאמן שלה. בגלל שלבני אדם אמיתיים אסור להפסיד.
אומרים על ליברפול שהיא "הקבוצה האמוציונלית ביותר בעולם". בד"כ אומרים את זה לגנותה. אבל אני? אני בעד רגש. רגשות טהורים תמיד הרשימו אותי הרבה יותר מאשר איפוק בריטי צנוני. תנו לי לבכות ולצחוק ולשמוח ולהתעצב ולהתרגש מכל דבר קטן. מעדיף את זה על חיים של סטגנציה. וקלופ היה טיפוס כזה: סוחף ומצחיק וחכם ואמיתי - אלוהים אדירים, כמה אמיתי, בתוך עולם שבו נדמה לך שהשקר לא מפסיק למלוך יום יום. איש שקל להתאהב בו, וגם כדאי. איש שנתן לאהבה לנצח - ולא סתם לנצח, אלא לנצח 0:4.
וכשהוא בכה את דמעות ההתרגשות שלו, מהבית בליברפול; כשהוא הצליח להתחבר להיסטוריה של מועדון שלא היה חלק ממנו (כשליברפול לקחה את האליפות "ההיא", הוא היה בסך הכל בן 23 - עוד שחקן פעיל) לפני, אבל להרגיש חלק ממנה כאילו נולד שם; הצלחתי להבין בעצמי מה חשוב באמת בעולם. לעשות את מה שאתה אוהב, איך שאתה אוהב. לקום לכל בוקר עם מטרה ועם רצון לעשות את המיטב. ולא להפסיק להאמין. עד שאתה מגיע למטרה. וכשאנשים שבאים מאהבה גם מצליחים להגיע להישגים, אתה יודע שנשאר טוב בעולם הזה. וכמו שאמרו ב"שר הטבעות", שווה להילחם בשבילו. עד שמנצחים.
אז כן. התאהבתי במנג'ר כדורגל גרמני. התאהבתי באיש שברא מחדש אימפריה שהלכה לאיבוד. התאהבתי באיש שלימד אותי לאהוב מחדש את המשחק היפה ביותר בעולם.
התאהבתי ביורגן קלופ.
"הנה ברוש, לבדו
מול אש ומים.
הנה ברוש, לבדו
עד השמיים.
ברוש, לבדו איתן.
לו רק ניתן ואלמד
את דרכו של עץ אחד"
