מי יודע אם אראה את פנייך שוב
הכחשה הולכת, הכחשה תשוב
יש שני סוגי אוהדים. יש את האוהדים שנולדו להצלחות. אליפות בכל עונה, תארים, השחקנים הכי טובים בעולם עומדים בתור לחתום אצלך. אם יש לכם חברים ילידי שנות ה-80 אוהדי יונייטד או אוהדי בארסה של תקופת רייקארד בואכה פפ, אתם יודעים במה מדובר. ויש את הסוג השני, אלו שנולדו לסבול. אותם שניים-שלושה אוהדי ליברפול בכיתה של אוהדי יונייטד בניינטיז או אוהדי אברטון במפגשים משפחתיים מאז תחילת המילניום ועד הדרבי האחרון.
הדבר היפה הוא שבסופו של דבר, בלי לשים לב, במהלך חייהם שני סוגי האוהדים הופכים להיות הסוג השני וחוזר חלילה. מין סימביוזה שכזו אשר מתחוללת בנפשו של אוהד כדורגל. ההבדל המהותי ביניהם הוא ההתייחסות להצלחה וכישלון. הסוג הראשון בטוח שמה שהיה הוא שיהיה לעד. פייגן ודלגליש הלכו? סונס הוא מהמערכת, שום דבר לא ישתנה. פרגי הלך? בסדר הוא בחר את מויס, שום דבר לא ישתנה. אז לא לקחנו אליפות שנה אחת, בסדר, קורה. שיהנו היריבים, פעם בעשור, ברכות. שנה הבאה נחזור. נעשה רכש, החלפנו מאמן, שנה הבאה זה שלנו.
לפני שאתם שמים לב עבר עשור, או שניים (או במקרה של אוהדי ליברפול שלושה) ואז כבר הפכתם לסוג השני של האוהד. בעוד שהסוג הראשון של האוהד לוקח הכל כמובן מאליו כי לזה הוא הורגל, הסוג השני לא לוקח יותר שום דבר כמובן מאליו, מה שגורם לו להיות לעיתים חרדתי באופן קיצוני. כוכב הקבוצה עומד להחסיר שני משחקים? עדיף שלא נעלה למשחק, אין לנו מה למכור בלעדיו. ההפרש בפסגה ירד מ-19 ל-17? זהו, אנחנו הולכים לבעוט בדלי, זה שוב קורה.
מה שמדהים הוא שבעוד שכדי להפוך לאוהד נוירוטי, חרדתי, כזה שבטוח שהקבוצה הוקמה בשביל להוריד עליו תשעה קבין של סבל לצד אחד של נחת רוח לוקח שנים על גבי שנים של סבל, אכזבות והתפכחות, הקלות בה הופכים להיות האוהד הפריווילגי (זה מהסוג הראשון אם הספקתם להתבלבל) היא בלתי נסבלת. שתיים-שלוש עונות טובות ומתמכרים לכל הטוב הזה. האמת, כמו תמיד בחיים, היא איפשהו באמצע.
ואם אומרים שיש גורל אומרים הכל מכתוב
אז אולי אין לי סיבה בכלל להיות עצוב
להגיד שליברפול עוברת עונה מוזרה יהיה אנדרסטייטמנט. לקבל שביעייה מאסטון וילה עוד כשוואן דייק היה כשיר ואז לתת שביעייה לקריסטל פאלאס במגרש בו התקשתה בעונות האחרונות אלו רק שתי דוגמאות. חוסר המזל של ליברפול העונה עם פציעות (נרחיב בהמשך) זה משהו אולי חסר תקדים. נכון לתחילת מרץ ליברפול איבדה שחקנים לפציעות ומחלה ליותר מ-1,000 ימים. לשם השוואה, שחקני לסטר, שסבלה אף היא מפציעות רבות בהגנה, החסירו פחות מ-700 ימים.
מלבד הפציעות של שחקני ההגנה שלו, אליהם אפשר להוסיף את טיאגו ששיחק רק 135 דקות ליגה בארבעת החודשים הראשונים של העונה ודיוגו ז'וטה שנפצע בברכו במשחק חסר חשיבות לחלוטין מול מידטיילנד במשחק סיום שלב הבתים של ליגת האלופות, יורגן קלופ נאלץ גם להתמודד עם ירידה חדה ביכולת של חלק משחקני מפתח כמו טרנט אלכסנדר-ארנולד, סאדיו מאנה ורוברטו פירמינו (מה שגורם להחלטה להשאיל את טאקי מינאמינו לסאות'המפטון בינואר להיראות תמוהה).
אך בעוד שפציעות קשות, לפחות כאלו של שחקנים שלא עונים לשם ג'ואל מאטיפ, בלתי אפשרי לצפות, אולי ירידה בכושר של שחקנים שעשו שתי עונות נדירות זה משהו שכן צריך להשלים איתו פשוט. מדובר בקבוצה שהשיגה 196 נקודות ליגה בשתי עונות מלאות, תוך כדי זכיה באליפות ובליגת האלופות בעונה בה 97 נקודות, הניקוד הרביעי הכי גבוה אי פעם בפריימרליג, לא הספיקו לאליפות.
שחקנים כמו אלכסנדר-ארנולד שיחקו כמעט ללא מנוחה במשך שתי עונות, בלי טרום עונה לפני העונה הנוכחית ועכשיו ישנה ירידה טבעית שרואים אצל שחקנים צעירים שמתקשים לשמור על יציבות לאורך זמן (כפי שקרה גם למייסון גרינווד ולפיל פודן לפרקים), משהו שהוא כן הצליח לעשות בשתי העונות האחרונות. גם בשתי העונות האחרונות לא היה לקבוצה סגל עמוק במיוחד. יחד עם הפציעות, הירידה בכושר, החוסר בקהל שבמקרה של ליברפול מורגש מאוד, אולי זה בסדר לעשות עונה אחת פחות טובה. אבל שוב, לצבור 10 נקודות מ-12 משחקים ב-2021, להפסיד 6 מ-7 משחקים אחרונים, זה מעבר לעונה לא טובה. אז לאן הולכים מכאן?
כבר ארבעה שבועות מאז שטפוני המים
לא זורחת השמש, לא דולקים השמיים
איך כל זה קרה כל כך מהר? רק לפני חודשיים וחצי, בכריסמס, ליברפול הובילה את הטבלה ב-4 נקודות על פני לסטר השנייה אחרי אותה שביעייה מהדהדת בסלהרסט פארק. סיטי (שהיתה עם משחק חסר) ניצבה במקום השמיני, 8 נקודות אחרי ליברפול. רק שמאז ליברפול השיגה 12 נקודות מ-42 אפשריות בעוד שסיטי השיגה 42 מ-45. 68 משחקים עברה ליברפול ללא הפסד ליגה באנפילד. 3 וחצי עונות. ואז 6 הפסדי בית רצופים.
ואלה שמות: אשלי בארנס, סטיבן אלזטה, מריו למינה. 5 שערים יש בין השלושה האלה העונה. 3 מהם העניקו ניצחונות 0:1 באנפילד לקבוצותיהם: ברנלי, ברייטון ופולהאם הממוקמות כרגע במקומות 15, 17 ו-18 בהתאמה. במקרה של למינה זה 1/3 משערי הקריירה שלו בפרמיירליג, במקרה של אלזטה זה נהיה יותר גרוע, שער הליגה הפריימרליג הראשון והיחיד שלו בקריירה.
אז הטיעון הראשון והמיידי הוא הפציעות, ואיפשהו במידה רבה של צדק. קשה לזכור קבוצה ששלושת הבלמים הראשונים שלה מסיימים את העונה ואז גם האופציה הרביעית והחמישית, שני קשרים אחוריים ששיחקו לא בתפקידם הטבעי וחסרו בקישור במה שהתברר שהפסד כפול, נפצעו אף הם. ליברפול הציבה העונה מספר דמיוני של 20(!!) ציוותים שונים במרכז ההגנה. תקראו את זה שוב. עשרים.
אבל אלו לא רק הפציעות. בשביל לנצח בבית את ווסט ברום, ברנלי, ברייטון, פולהאם או את ניוקאסל וסאות'המפטון בחוץ, או אפילו סתם לכבוש שער שדה באנפילד ב-11.5 שעות לא חייבים את ואן דייק, גומז או מאטיפ. צריך פשוט לעשות את ההתאמות בשיטת המשחק שהמציאות כופה על הסגל. כשקלופ רק הגיע לליברפול הבלמים היו מרטין שקרטל, קולו טורה וממאדו סאקו, לא הבלמים הכי מתאימים לקו ההגנה הגבוה שקלופ אוהב לשחק, אבל עדיין הקבוצה מצאה דרך לנצח משחקים.
קלופ התעקש ועדיין מתעקש לא לשנות את שיטת המשחק לפי הסגל שנתון לרשותו כרגע. לפרקים, כמו בשער השני במשחק החוץ מול ווסטהאם, הוכח שליברפול עדיין יכולה להיות קטלנית במתפרצות, אבל דבר זה דורש שינוי מהותי בשיטת המשחק של קלופ שמנסה בכל מחיר לשחק עם קו הגנה גבוה, כדורגל מהיר ואינטנסיבי שבעולם ללא קהל נראה שזה משהו שפשוט אי אפשר לייצר באופן עקבי. במקרים שזה לא מצליח התוצאה היא עגומה מאוד, בעיקר לצפייה.
אחד שכן עשה את ההתאמות הנדרשות לעונה דחוסה, מוזרה וחסרת קהל הוא פפ גווארדיולה שסבל מפציעות של שני החלוצים היחידים שיש לו בסגל בתחילת העונה, ראה שהוא לא מצליח לייצר אינטנסיביות באופן עקבי והחליט להאט את קצב המשחק. הוא החליט שסיטי לא תיתן העונה שלישיות ורביעיות אלא בראש ובראשונה לא תספוג והכי חשוב - תהיה הכי עקבית.
מעבר לכל החלומות ההזויים
אין תרופה שתרפא געגועים
ליברפול נראית כרגע רחוקה מאוד ממקום שיוביל אותה לליגת האלופות בעונה הבאה דרך הליגה. מצד שני היא ברבע הגמר ועם הגרלה טובה, מי יודע. יש מספיק דוגמאות לקבוצות שזוכות במפעל בעונות שפל. בנוסף, בניגוד לעונות קודמות, כבר ראינו שלפספס צ'מפיונס עונה אחת זה לא סוף העולם, בטח לא כשלא באמת ברור מתי יוכלו לחזור האוהדים ליציעים. למרות שמועות על נבחרת גרמניה שהיה טבעי שיצוצו הבעלים של ליברפול כבר הודיעו שקלופ הוא האיש שימשיך להוביל את המועדון ושהתוכניות שלו לחיזוק הסגל יקבלו גיבוי בחלון ההעברות בקיץ גם אם הקבוצה תיכשל להעפיל לליגת האלופות בעונה הבאה.
יש כמה שחקנים חזק על הכוונת: איסמעילה סאר מווטפורד לפי דיווחים מסוימים היה קרוב מאוד להצטרף בקיץ ואז שוב בינואר, אבל ההערכה של ליברפול בנוגע למחירו היתה נמוכה יותר מאשר שדרשו בקבוצה הלונדונית. עדיין, לא מן הנמנע שליברפול תחזור לאופציה שלו בקיץ. גם סוכנו של קשר ליון, חוסם אאואר, אישר בימים האחרונים שליברפול הביעה עניין בשחקן, דבר שמתקבל על הדעת כשפחות מחצי שנה לתום חוזהו, ג'יני ווינאלדום טרם חתם על חוזה חדש וגוברים הסיכויים שיעזוב בקיץ בחינם.
וכמובן שיש שני שמות שכל ענקיות אירופה יעמדו בתור להחתים – הולאנד ואמבפה. לגבי האחרון רבים מאוהדי ליברפול מפנטזים לגביו חצי בצחוק, חצי ברצינות והאמת היא שנראה שיש עניין מתחת לפני השטח. הבעלים כבר הוכיחו עם ואן דייק ואליסון שכשהם מסמנים שחקן שיכול לשדרג את הקבוצה סכומי העברה יכולים להישבר, אבל גם עם המעבר לנייקי בקיץ האחרון, הוצאת קולקציה משותפת עם לברון ג'יימס בקיץ הקרוב, וחוזה אימוץ ששם את ליברפול בשורה הראשונה של המועדונים מבחינת הכנסות, זו עסקה שקשה באמת להאמין שתצא לפועל בגלל מבנה השכר במועדון. אף שחקן רכש בליברפול לא חתם על חוזה ראשון שהפך אותו למשתכר הגבוה ביותר בקבוצה ואין ספק שריאל תוכל להציע לאמבפה חוזה גדול יותר.
וזה עולם משוגע כמו השיר שאהבת
והלב שנתפס עדיין לא השתחרר לי
לפעמים קל לשכוח שאנו נמצאים עדיין בעיצומה של מגפה. המועדונים לא מכרו מנויים העונה והיו צריכים להחזיר כסף לאוהדים ולרשתות הטלוויזיה בעונה שעברה, מה שהשפיע על התוכניות של רובן הגדול של הקבוצות שנכנסו לעידן של חוסר ודאות וחוסר בהכנסות. טיאגו אומנם הגיע בקיץ בכסף לא גדול (27 מיליון פאונד וגם זה אחרי מו"מ מפרך מול באיירן), אבל לפי דיווחים אמינים, בעולם ללא מגפה טימו וורנר היה נוחת בקיץ בליברפול כפי שקיווה ולא בצ'לסי (דוגמה לקבוצה שנתמכת ע"י אוליגרך ולא ממש נפגעה, אם כבר להיפך).
בסופו של דבר דווקא ז'וטה נחת בליברפול בהעברה שעל פניה נראתה תמוהה מאוד לאוהדי ליברפול, בייחוד בגלל הסכום (41 מיליון פאונד שיכולים להגיע עד 45 מיליון), אבל כשנכנסים לפרטי העסקה רואים תמונה אחרת. וולבס הסכימו לקבל רק כ-10% מסכום הרכישה בשנה הקרובה. בנוסף, הם קנו מליברפול את המגן ההולנדי הצעיר קי-יאנה הובר תמורת 9 מיליון פאונד בתשלום מיידי עם עוד 4.5 מיליון בכפוף להופעות וכו'. מה שאומר שליברפול בעצם קיבלו את ז'וטה וכסף לכיס לטווח הקרוב.
למרות התקוות של אוהדי היריבות, רוב הסיכויים שהעונה הזאת תיזכר בסופו של דבר קצת כמו אותה תוצאת 7:2 באוקטובר בווילה פארק – כסוג של פריק. מוטציה שקיבלה חיים משל עצמה. עונה של 20 ציוותים שונים במרכז ההגנה כשחלקם עוד לא חגגו 20. עונה בה מאמן הקבוצה מאבד את אמו בצורה טראגית ולאחר חודש שוער הקבוצה מאבד את אביו בתאונה טראגית. עונה שנראית כולה כמו תאונה, אבל תאונות קורות.
מתישהו בשנה הקרובה האוהדים יתחילו לחזור אט אט למגרשים. בהתחלה אלו יהיו כמה אלפים בודדים, אולי אותם אלפיים שדחפו את הקבוצה לניצחון בזמן פציעות מול טוטנהאם בדצמבר האחרון. ואז ייכנסו רבבה ואט אט כל אותם אוהדים שחיכו שלושה עשורים, אותם אוהדים שנולדו לסבל, שחלקם לא זכו לראות אליפות מעולם ובגלל הקורונה גם לא זכו לחגוג אותה, הם יחזרו ויצבעו את אנפילד אדום בוהק במקום אותם שלטי פריסה בודדים ועצובים. הם יזכרו שיש להם את אחד המאמנים הטובים בעולם, בעלים עם רקורד מוכח וסגל חזק מנטלית. הם ישכחו את העונה הזאת, ישכחו את התאונה הזאת ויתחילו את המסע מחדש.
כי גם הסוף הזה הוא התחלה
נתראה בגלגול הבא
