"You see, the dreamers need the realists to keep them from soaring too close to the sun, And the realists, well without the dreamers, they might never get off the ground."
"החולמים צריכים את הריאליסטים כדי שישמרו אותם מלעוף קרוב מידי לשמש, והריאליסטים, מבלי החולמים הם אולי מעולם לא היו ממריאים מעל לקרקע".
בלי קלאודיו ראניירי, יכול להיות שלסטר מעולם לא הייתה ממריאה מעל לקרקע, יכול להיות שלסטר מעולם לא הייתה יכולה לחלום ולהגשים את החלומות שלה. בשנייה אחת בעל הבית קצץ להם את הכנפיים ועכשיו, ספק גדול אם לסטר בכלל תוכל יום אחד לגדל כנפיים חדשות ולהמריא.
הפיטורים של ראניירי לא רק מלמדים אותנו עד כמה עולם הספורט הוא אכזרי, אלא עד כמה העולם כולו הוא כזה. על כמה העולם הזה הוא כפוי טובה, על זה שאין בו מקום לגיבורים כמו ראניירי, על זה שהעולם הזה שטחי וחסר סבלנות ועל כמה הוא עם זיכרון קצר ותאווה לכסף ו-15 דקות תהילה. המציאות של היום לא מאפשרת לנו לשמוח ממה שיש, היא תמיד תגרום לנו לרצות עוד תהילה, כסף, כבוד ועוד פעם כסף – זה מה שקרה לבעלים של לסטר, ההצלחה עיוורה אותו ובדרך הוא שכח את כל הערכים והעקרונות שבזכותם לסטר לקחה אליפות וכתבה פרק חדש בהיסטוריה.
כולנו התרגשנו מהאליפות של השועלים ומהסיפור האישי של ראניירי ושאר השחקנים. בדיוק בגלל זה אין אחד שלא עצוב היום, יש תחושה שהמציאות בגדה בנו ומישהו עבד עלינו. אין אחד שלא מרגיש שכל התקוות, הסיפורים והחלומות שבנה לעצמו בעקבות הסיפור של לסטר – ברגע אחד התנפצו.
שנת 2016 הייתה השנה של ההפתעות והפכה את האנדרדוג להיות השחור החדש, החזירה את המילים תמימות ואהבה טהורה ללקסיקון והשאירה לכולנו טעם של עוד. אלא שאז הגיעה 2017 ואיתה המציאות העגומה, שכולנו קצת שכחנו, חזרה וברגע אחד גרמה לנו להרגיש כי השנה שחלפה הייתה אחיזת עיניים אחת גדולה. שנת 2017 הביאה איתה את אותה מציאות שלא מאמינה בסיפורי אגדות, שמסתכלת רק על היום הבא ולא על השנים הבאות, שמעוניינת לעשות היסטוריה כלכלית ולא תרבותית, אותה מציאות שמבחינתה כסף הוא רק נייר ושיש לה בעיות זיכרון קשות. המציאות הזו מנציחה את הפערים בין הלוזר לווינר ובעיקר שומרת על כך שווינר תמיד יישאר כזה ולוזר לעולם לא יוכל להשתנות.
קחו למשל את ז'וזה מוריניו, הווינר האולטימטיבי, שנכשל בצ'לסי, נכשל בריאל מדריד והסתכסך עם השחקנים, ועכשיו במנצ'סטר יונייטד, עם התקציב הכי גדול בליגה, נלחם רק על מקום לאירופה. אבל מוריניו תמיד יישאר ווינר, לא משנה כמה פעמים הוא ייכשל. לעומת זאת, ראניירי תמיד יישאר לוזר, וזה בכלל לא משנה מה הוא יעשה.
אי אפשר להגיד שראניירי נכשל השנה בלסטר. היא ממוקמת במקום שמתאים לה, נלחמת על ההישרדות בליגה הטובה בעולם (איתו היא בהחלט יכלה להישאר בליגה), הצליחה להשאיר שחקנים כמו ג'יימי וארדי, ריאד מאחרז וקספר שמייכל, ובמקביל הגיעה לשמינית גמר ליגת האלופות בעונה הראשונה שלה במפעל.
אבל גם אם נכשל, גם אם זה לא מה שבעל הבית התאילנדי ציפה, אין סיבה מספיק טובה לפטר מאמן שהביא לך רק לפני 9 חודשים אליפות היסטורית, שגרם לשם לסטר להיות מוכר בכל רחבי העולם, ושגרם לאנשי הכדורגל והעולם לשמוח ולחזור להאמין.
ראניירי יכול לצעוד החוצה בראש מורם, כי הוא עשה משהו הרבה מעבר לאליפות היסטורית בכדורגל. הוא קנה את עולמו בדרך שצעד, בתקווה שנתן ובאגדה שיצר. ראניירי הוא הגיבור שנמצא בכולנו, ולעולם לא ייזכר כלוזר, אלא כמי שהביא את כל אריות הפרמייר ליג להיות זנב לשועלים.
