במרכז תשומת הלב באנגליה עמדו אתמול שני גמרים טלוויזיוניים עתירי רייטינג. האחד הוא גמר הגביע האנגלי בין אברטון לצ'לסי, שאליו נחזור מיד. השני הוא גמר התחרות Britain got talent ("בריטניה מלאה בכישרונות"), תחרות שזכתה השנה להתעניינות עולמית בעיקר בשל הופעתה של סוזן בויל.
בויל, הסינדרלה הקלאסית של התוכנית, עשתה חיל גם בגמר, אם כי בסופו של דבר הגיעה רק למקום השני, בניגוד לתחזיות סוכנויות ההימורים. האמת היא שבויל הפסידה למתחרים טובים ממנה וגם כך כבר זכתה לתהילת עולם. אם תדע לכלכל את צעדיה בתבונה, תזכה בויל גם בהכנסות מכובדות ואולי באיזה אלבום הקלטות.
גם בגמר השני, הגיעה הסינדרלה עד לנשף אבל לא זכתה בפרס הגדול. אברטון סיימה עונה מכובדת בליגה עם הופעה מכובדת בגמר הגביע, לאחר שהעיפה בדרך גם את ליברפול וגם את מנצ'סטר יונייטד. הטופיז הפסידו רק לצ'לסי, שהייתה צריכה לעבוד פחות קשה בדרך ובמידה מסוימת זכתה מן ההפקר.
ואיזה מסכנים האוהדים
המקרה של אברטון מצער קצת יותר מזה של בויל, כי הוא רק מדגיש שוב עד כמה גדול הפער בין ארבע הגדולות לכל השאר ועד כמה מעטים ונדירים פירורי ה'כמעט תארים' שיתר הקבוצות מסוגלות לקושש לעצמן. אברטון, להזכירכם, היא הקבוצה האחרונה שאיננה אחת מארבע הגדולות שהצליחה להתברג באחד מארבעת המקומות הראשונים המובילים לליגת האלופות. זה קרה לפני חמש שנים. עד לשנה שעברה (בה זכתה פורטסמות' בגביע), אברטון גם הייתה הקבוצה האחרונה שאיננה מבין ארבע הגדולות אשר זכתה בגביע. זה קרה לפני לא פחות מ-14 שנה.
נכון, אפשר לחסוך דמעות תנין על שחקני הקבוצה ומאמנה, דיויד מויס. לא רק שהם נהנים ממשכורות עתק ומעמד של סלבריטאים מהשורה הראשונה, אלא שעם ניהול קריירה נבון כמה מהם עוד יספיקו לחלוף באחת מהקבוצות הגדולות ולגרוף איזה תואר. אבל איזה מסכנים האוהדים שאוכלים להם ת'לב. מה יהיה עליהם? לאוהדי ארבע הגדולות כבר אין מקום בארונות מרוב תארים ואלה צריכים לשמוע סיפורים מההורים על הזכייה בתואר הקודם.
הצד הלא נכון של העיר
14 שנה חלפו מאז הגמר האחרון ומי יודע כמה שנים תחלופנה עד לגמר הגביע הבא. על אליפות או אפילו התברגות בין ארבע הגדולות אין מה לדבר, וזאת למרות שאברטון היא קבוצה עם מסורת מפוארת, בסיס אוהדים רחב וניהול יציב המתוכנן לטווח ארוך, עם מאמן שנכנס לשנתו השביעית בקבוצה, שני רק לפרגוסון וארסן ונגר. איך אמר איזה אוהד אברטון מקומי: יכול להיות שכבר היה עדיף להיות בתחתית - שם לפחות יש אקשן ועניין עד סוף העונה.
בינתיים, אוהדי אברטון, כמו אוהדי מנצ'סטר סיטי, טוטנהאם ושאר הקבוצות מ"הצד הלא נכון של העיר" ימשיכו לחלום, להתרפק על ימים של כדורגל שוויוני קצת יותר ולקוות שפעם בעשור או שניים הם יצליחו לא רק להגיע לגמר הגביע אלא גם לקחת אותו. תוך כדי הם ינסו להפיק את המרב מכישלונות היריבה העירונית. מהבחינה הזו, על אוהדי אברטון עברה עונה לא רעה בכלל, כולל ההדחה של ליברפול בגביע, והרי מה יותר מתוק מזה. גם על אוהדי הסיטי, למרות עונה לא קלה, עבר שבוע מהנה במיוחד עם הפסדה של היונייטד ברומא.
פרופורציות תוצרת ברצלונה
גמר הגביע היווה את אקורד הסיום של עונת הכדורגל האנגלי. הוא חתם עונה מרתקת, גם במישור המקומי וגם באירופה, אם כי יש לציין שלאחר כמעט שנתיים של דומיננטיות מוחלטת של הכדורגל אנגלי באירופה, לרבות גמר כל אנגלי בצ'מפיונס ליג בשנה שעברה וייצוג של שלוש קבוצות בחצי הגמר השנה, באה ברצלונה והחזירה כאן את כולם לפרופורציות. טובים, טובים מאוד אפילו, אבל לא הכי טובים. בזה נאלץ להודות סר אלכס פרגוסון בשבוע שעבר, בכך נאלץ להודות אתמול מנג'ר אברטון דיוויד מויס, בזה הודתה גם סוזן בויל - כל השלושה סקוטים אגב.
עכשיו הכדורגל יוצא לפגרה ארוכה ומוקד העניין עובר לווימבלדון. גם לשם מגיע סקוטי אחד, בשם אנדי מארי. גם הוא מצוין, ממש טוב, אחד הטובים שהיו לבריטניה בכל הזמנים. אבל כנראה שגם הוא לא יהיה טוב מספיק בשביל לסיים ראשון.