יונייטד א'
לאחר הבחירות האחרונות יצא לי להיתקל במכר ישראלי, תומך ותיק של מפלגת מרצ עוד מימי מפ"ם העליזים. שאלתי אותו אם הוא לא מאוכזב מתוצאות הבחירות. אה, עזוב, הוא אמר, מספר האנשים שמצביעים עבור מפלגה מעולם לא היה אצלי מדד למידת חיוניותה או חשיבותה בפוליטיקה המקומית. תבוא אלינו פעם לועידות הרעיוניות, לועידות ניסוח המצע או לישיבות המזכירות, תראה את להט הויכוחים ואת עוצמת המחויבות ותבין שזה מה שחשוב באמת.
נזכרתי בשיחה הזאת השבוע כשנקלעתי לויכוח אידיאולוגי ארוך וסוער בין שני אוהדים מקומיים כאן, אחד אוהד של היונייטד ואחד אוהד של הסיטי. לכאורה לא היה בויכוח הזה שום דבר שלא נתקלתם בו כבר בויכוחים מעין אלה. הקנטות הדדיות, ויכוחים על מי במקור הייתה הקבוצה הבכירה של העיר ועל איך היונייטד הצליחה להתקדם רק בעזרת השופטים ובעזרת נישול הסיטי מאוהדיה ומשחקניה. שום דבר יוצא דופן, אילולא היה מדובר מצד אחד באוהד של קיימברידג' יונייטד אשר בליגת הקונפרנס נשיונל, הליגה מספר חמש באנגליה (מקבילה לליגה ב' שלנו) ומצד שני באוהד של קיימברידג' סיטי מהסאות'רן ליג –אחד המחוזות של הליגה מספר שבע באנגליה (מקבילה לליגה ד' שלנו).
מי שחושב שמדובר בתחתית של התחתית של הכדורגל האנגלי טועה בהחלט, שכן מתחת לליגה שבה משחקת הסיטי יש עוד ארבע ליגות שלמות ובהן משחקות מאות קבוצות שלחלקן אוהדים מסורים ויריבויות מרות עם קבוצות אחרות, קהלי אוהדים שמגיעים במספרים לא מבוטלים למשחקי הבית ופה ושם אפילו למשחקי החוץ ואמונה מלאה בצדקת הדרך של הקבוצה.
יונייטד ב'
גם היונייטד וגם הסיטי היו ועודן מעורבות השנה במאבקי עלייה לליגות העליונות. היונייטד הייתה קרובה לעלייה אוטומטית אבל נדחקה משם לבסוף על ידי קבוצה בשם ברטון אלביון, שהייתה מאומנת במהלך רוב השנה כמו בעשר השנים שקדמו לה על ידי נייג'ל קלאף. קלאף היה חלוץ לא רע בכלל ששיחק בליגות העליונות והוא מאמן שעתידו אולי עוד לפניו, אבל כרגע הוא ידוע בעיקר בתור בנו של בראיין קלאף, אחד המאמנים הצבעוניים ומעוררי המחלוקת אבל גם אחד המוכשרים והמצליחים שידעה אנגליה מאז מלחמת העולם השנייה.
קלאף התמחה בעיקר בלקיחת קבוצות פריפריה מליגות משניות, העלאתן לליגה הראשונה וזכייה עימן באליפות. הוא עשה את זה עם דרבי קאונטי ועם נוטינגהאם פורסט, עימה גם זכה פעמיים ברציפות באליפות אירופה בסוף שנות השבעים, הישג שאף מאמן אנגלי לא חזר עליו מאז.
באחרונה יצא כאן לאקרנים הסרט The damned United שמתאר דווקא תקופה פחות מוצלחת בביוגרפיה של קלאף – התקופה קצרת המועד בת ארבעים הימים בלבד בתחילת עונת 1973-74 שבה כיהן כמאמן לידס יונייטד, אז אחת מקבוצות הפאר של הליגה האנגלית, לאחר שדון ראווי, מאמנה האגדי והשנוי במחלוקת בפני עצמו ואויבו הגדול של קלאף, מונה למשרת מאמן נבחרת אנגליה. קלאף ,שנהג למתוח ביקורת קטלנית על ראווי ועל סגנון המשחק הפרוע והאלים של לידס באותן שנים, לא התקבל בברכה בקרב השחקנים ונאלץ לעזוב זמן קצר לאחר שהגיע.
אף שהסרט לא תמיד מדייק ביחס לעובדות ההיסטוריות הוא מומלץ בחום, ולא רק למי שהינם חובבי כדורגל אנגלי. הוא בעיקר סיפור אנושי על איש מורכב ומרתק, על הצלחותיו, כישלונותיו וקנאותיו ועל הבנתו המאוחרת שללא עוזרו המוכשר אך הפחות כריזמטי פיטר טיילור הוא לא היה מגיע רחוק.
יונייטד ג'
את הישגיו של קלאף בלקיחת קבוצות פריפריה קטנות והבאתן לראש טבלת הליגה הראשונה איש לא שחזר מאז, ואין שום סיכוי שמישהו ישחזר כיום. לא רק האליפות אלא כל ארבעת המקומות הראשונים מוחזקים על ידי ארבע הגדולות. לעומת זאת, שחזור הישגו השני של קלאף - זכייה כפולה בליגת האלופות (אז גביע האלופות) שנה אחר שנה – אפשרי ע"י מועדון אחד עם הזדמנות מצוינת לעשות זאת השנה.
למנצ'סטר יונייטד ולמאמנה הצבעוני והמוכשר לא פחות אלכס פרגוסון מחכות בדרך ארסנל בכושר מצוין וברצלונה או צ'לסי שעל יכולותיהן אין צורך להרבות את הדיבור. זה לא יהיה פשוט. אם יש משהו שפרגוסון למד בשבועות האחרונים זה שאם הוא לא רוצה לסמוך על הנסים של סוף המחצית השנייה הוא צריך לעלות עם ההרכב החזק ביותר שלו. כשארבעת המופלאים, כמו שהם כבר מכונים כאן בתקשורת, רוני, רונאלדו, טבז וברבאטוב משחקים ביחד הם כמעט בלתי ניתנים לעצירה. בלעדי אחד או שניים מהם זה הרבה יותר קשה.
מצד שני גם פברגאס, וולקוט ואדאביור הם לא בדיוק השחקנים המשעממים בעולם. לכאורה, זה חייב להיות משחק מדהים (ולכן מן הסתם ייגמר בשוויון אפס? לא יכול להיות, כשכל אלה ביחד על אותו מגרש).
אפילוג
אוהד של היונייטד סיפר לי השבוע שהוא לא הולך למשחקים שבשביל לראות אותם צריך לשדוד בנק. הוא שומר את עצמו לוומבלי, הוסיף. "אם קיימברידג' יונייטד מנצחים את סטיבנג' בחצי הגמר אנחנו נוסעים לוומבלי למשחק על העלייה. זו למעשה החגיגה השנתית של קבוצות הפריפריה. תבוא, יהיה שמח. יהיו מלא אנשים ובמחיר שווה לכל נפש. זה הכדורגל האמיתי, ואל תתרגש מזה שכולם מתעניינים במנצ'סטר וארסנל. מספר האוהדים של קבוצה מעולם לא היה אצלי מדד למידת החיוניות או החשיבות שלה בכדורגל המקומי".