הכדורגל מספק לעתים דוגמאות מצוינות ליחסיות החיים או לפחות ליחסיות החיים של אוהדי הכדורגל. ממש כמו במשל העז המפורסם, לפעמים כשמצב גרוע הופך לרגע לגרוע מאוד ואז משתפר דרמטית, בחזרה לסתם גרוע, החיים נראים פתאום יפים במיוחד.
לכאורה, לאור הישגי קבוצתם העונה, אוהדי טוטנהאם היו אמורים להיות היום במצב רוח קשה במיוחד. מקום אחרון בטבלה בלי המאמן המוערך מאוד חואנדה ראמוס שהועף אחרי שמונה מחזורים (בדיוק כמו שנעשה לקודמו מרטין יול לפני שנה) וכאשר כוכב הקבוצה בשנה שעברה, דימיטאר ברבאטוב, אולי השחקן הכי טוב שהגיע לקבוצה בעשורים האחרונים, מככב במדי מנצ'סטר יונייטד (ומי שעוד לא ראה את הגול המדהים שהוא סידר אתמול לרונאלדו שירוץ לחפש את זה באינטרנט כי לא רואים דבר כל זה כל יום). אמנם יש לשער שכשארסנל יריבתם השנואה הובילה עליהם 4:2 בדקה ה89 של המשחק אתמול הם הרגישו האומללים ביותר בעולם. אבל אז הגיע מה שכבר הכתירו כאן כזמן הפציעות המדהים ביותר שנראה כאן כבר הרבה שנים. טוטנהאם השוותה ל4:4 תוך שתי דקות והאוהדים שלה באקסטזה שמן הסתם לא חלפה גם בבוקר שאחרי. נכון, בסך הכל תיקו אבל איזו תיקו. על תוצאה מהסוג הזה היה כותב עלי מוהר, עליו השלום, פירקנו אותם 4:4.
רדנאפ יביא את השינוי?
מה שעוד אמור לעודד את אוהדי טוטנהאם בימים קשים אלה היא הגעתו של הארי רדנאפ לקבוצה. רדנאפ, האיש שתמיד נראה כאילו הוא קם מהשינה ושהוא עדיין נורא נורא עייף ומת לתפוס עוד איזה תנומה, הוא מה שאפשר לקרוא מאמן מרכז טבלה טיפוסי. זה אולי לא נשמע הרבה אבל אל יהא הדבר קל בעיניכם. מכיוון שארבעת המקומות הראשונים בליגה נראים כרגע חסומים ומסוגרים לנצח כמעט, לכל קבוצה שהיא לא אחת מארבע הגדולות, מה שנשאר זה בעיקר מרכז טבלה או תחתית.
ברמת התחרותיות של כל הקבוצות שאינן ארבע הגדולות לא צריך להיות נורא גרועים לאורך המון זמן כדי למצוא את עצמך בלי ששמת לב שקוע עמוק במאבקי התחתית ואת זה יודעים אוהדי טוטנהאם טוב מכולם. ממרכז הטבלה לעומת זאת אפשר להגיע לגביע אופ"א, אפשר לפעמים לגנוב את גביע הליגה, כפי שטוטנהאם עשתה בשנה שעברה, או פעם בהרבה זמן אפילו את הגביע כפי שעשה רדנאפ עם פורטסמות' בשנה שעברה. והכי חשוב, מעת לעת אפשר לנצח (או לפחות להוציא תיקו דרמטי) במשחקי הדרבי מול היריבה השנואה ארסנל ולקוות שזו תסיים עוד עונה נטולת תארים.
רדנאפ צריך לומר, מביא איתו, חוץ מהלוק האבהי שמשדר שליטה בעניינים ושעוד מעט הכל יהיה בסדר\ גם רקורד של מזליסט לא קטן. כפי שהוכיח סוף המשחק אתמול. בשנה שעברה הביא לו המזל הזה את הגביע אחרי שברנסלי העיפה לו את ליברפול וצ'לסי וסידרה לו את קארדיף סיטי בגמר (למרות שאי אפשר לקחת לו את הנצחון בסיבוב השישי על מנצ'סטר יונייטד).
פורטסמות' זה לא טוטנהאם
השאלה היחידה הנשאלת כמובן למה רדנאפ היה צריך את זה. פורטסמות' היא קבוצה טובה שנמצאת בכושר מצוין וטוטנהאם היא כבר לא מעט שנים מיטה חולה למדי כפי שלמדו על בשרם כל מאמניה בשנים האחרונות. תשובה אחת היא שהוא הניח כנראה שמהמקום שבו טוטנהאם נמצאת כעת הדברים יכולים רק להשתפר. אבל מעבר לזה, בשביל להבין את הצעד של רדנאפ צריך להבין את ההבדל בין הקבוצות הגדולות והקבוצות הקטנות של הכדורגל האנגלי. מעבר לארבע הגדולות יש כאן עוד חמש-שש קבוצות שתמיד ייחשבו לגדולות ללא שום קשר למיקומם בטבלה. רוב האנשים יחשיבו את לידס יונייטד למשל לאחת מהן למרות שהיא כרגע אי שם בליגה שלישית. זה עניין של מסורת, קהל אוהדים ועניין תקשורתי. טוטנהאם בהחלט שייכת לקבוצות הגדולות ופורטסמות' לא תהיה כזאת גם אם תזכה באליפות.
טוטנהאם למשל יכולה להיות עמוק בתחתית אבל זה לא ישנה את העובדה שהמשחקים שלה עם ארסנל הם הדרבי בהא הידיעה ומעוררים יותר עניין אפילו מאלה של מנצ'סטר או ליברפול. ככה זה כשמדובר בדרבי ששוחק לראשונה לפי 130 שנה ב1877 וכשרוב אוהדי הקבוצה עוד יכולים לספר לך איך ב1919 הם נשדדו כשארסנל המדורגת במקום החמישי בליגה השנייה היא שנבחרה בהצבעה של ראשי הקבוצות בליגה להצטרף לליגה הראשונה שהורחבה באותה שנה ולא טוטנהאם שדורגה במקום האחרון בליגה הראשונה ונאלצה לרדת ליגה. על כך, ועל כל הדרכים המפוקפקות שבהן השיג יושב הראש של ארסנל דאז את התוצאה הזו תוכלו כאמור לשמוע גם היום מכל ילד שאוהד את טוטנהאם.
ביום רביעי שוחק הדרבי הזה בפעם ה160. היו כבר משחקים גדולים במאה השלושים השנים הללו, היה משחק שקבע אליפות, היו שני משחקים בחצי גמר הגביע, היו לא מעט משחקי מותחים ותוצאות גדולות, אבל משחקים כמו שראינו אתמול לא היו הרבה. עזבו את כל הקלישאות. על דבר כזה אפשר לומר רק שתי מלים: איזה משחק.