למרות שהאי הבריטי מלא ועמוס ביריבויות מרות ונצחיות, ספק אם יש יריבות מרה מזו שבין שני מועדוני הפאר שבצפון מערב האי - ליברפול ומנצ'סטר יונייטד. עם כל הכבוד לשתי הגדולות האחרות, צ'לסי וארסנל, די להסתכל במאזן אליפויות הליגה כדי לראות ששתי האדומות מצפון מערב נמצאות הרחק לפני כולם. השנה יכולה להיות שנה היסטורית, כי אם מנצ'סטר תזכה שוב בליגה היא תשווה את מאזן האליפויות של הסקאוזרים, שעומד על 18, ותבטל סופית את ההגמוניה שלהם בליגה המקומית (לארסנל לשם השוואה יש שלוש עשרה אליפויות בלבד).
מבחינת אליפויות אירופה לליברפול עוד יש יתרון קל (חמישה תארים לעומת שלושה) אבל עוד כמה שנים עם פרגוסון וכולם יודעים שגם הפער הזה יימחק. יש עוד כמה קווי דמיון בין השתיים. ההסטוריה שלהן עמוסה רגעים הירואיים הן בליגה המקומית והן באירופה. די להזכר באותו ערב קסום ב1999 בקאמפ נואו כשיונייטד ניצחה את באירן מינכן 2:1 עם שני שערים בזמן פציעות ובגמר הבלתי נשכח באיסטנבול ב2005 כשליברפול חזרה מפיגור 3:0 כדי להשוות ולנצח בפנדלים.
הרבה אוהדי ליברפול היו משוכנעים אתמול שעוד ערב הירואי עם סוף טוב הולך להגיע. איכשהו היה משהו באוויר. עם מבול השערים השנה בצ'מפיונס ליג ועם השלישיה שצ'לסי ספגה מבולטון בשבת במחצית השנייה, הכל נראה אפשרי. ואכן, הירואיקה הייתה, והרבה. סוף טוב – לא הפעם. כל הסממנים של משחק גדול היו אתמול בסטמפורד ברידג'. טעויות שוערים טראגיות, סיומת גאונית של שחקני התקפה (דרוגבה, למפרד, קאוט) כדורים שנכנסים לשער משום מקום ומתח בלתי פוסק עד לשריקת הסיום. כל אוהד ליברפול יגיד לכם היום שעם סטיבן ג'רארד זה היה נגמר אחרת. אבל ג'רארד הפצוע הסתכל אתמול מהיציע וגם הוא הבין בסוף, שכמו שאומרים האנגלים, it wasn’t meant to be.
המאמן הטוב ביותר באנגליה
אבל יש עוד משהו משותף לליברפול ולמנצ'סטר. שתיהן העמידו כמה מאמנים דגולים, מאמני על כאלה שהלכו עם הקבוצה במשך שנים והפכו אותה מבשר התותחים של הליגה לקבוצה בלתי מנוצחת. לליברפול היו את ביל שאנקלי ואחר כך גם את בוב פייזלי. אבל זה היה מזמן. מבלי לזלזל במשחק ההירואי של אמש ובמשחק ההרואי ההוא באיסטנבול, אוהדי ליברפול מתחילים להיות נואשים לתארים, בעיקר נואשים לתור אליפות בו לא זכו כבר 18 שנה. ולא רק שהם לא זוכים בו אלא שהיריבה השנואה מצפון קוטפת להם תואר אחרי תואר. ומנצ'סטר יונייטד עושה את זה עם המאמן שכבר היום יש רבים שמכתירים אותו כמאמן הכדורגל הגדול ביותר שאימן באנגליה.
לא כולם שותפים לדעה הזו. רפא בניטס, מאמן ליברפול, כמו גם חלק מאוהדיה לא ממש מפרגנים לשועל הזקן. הטינה של אוהדי ליברפול לאלכס מזכירה את הטינה שבה היו מדברים פעם אוהדי הפועל תל אביב בכדורסל על שמעון מזרחי. מה לא אומרים כאן עליו: נהנה משיפוט אוהד, לוקח מכל הקבוצות בליגה וגם באירופה כל שחקן ששווה משהו (ככה נטען נגדו בשבועות האחרונים בלאציו שקבוצת הנוער שלה איבדה לפרגוסון את מאקדה) ולא נותן לאף אחד ללכת מהקבוצה גם אם הוא מאוד רוצה.
לפעמים נדמה שכדי שלא יהיה קל מדי הוא מוריד לפעמים את הרגל מהגז ונותן לקבוצות האחרות להשתעשע ברעיון שהליגה צמודה או שהקבוצה שלו היא לא הקבוצה הגדולה היחידה אבל גם זה רק כדי שלקראת הסיום הקבוצה שלו תשים קצת גז ותשאיר את כולם מאחור.
אלא שכולם יודעים עמוק בלב שפרגוסון הוא מאמן ענק. יש לו הרבה סגולות של מאמן על אבל אין ספק שבתחום גילוי וניהול כשרונות הוא גאון של ממש. אף אחד לא מתקרב לרמה שלו. העובדה שהוא הצליח לאסוף אליו בחמש השנים האחרונות בלבד את ויין רוני, כריסטיאנו רונאלדו, דימטאר ברבאטוב, קרלוס טבז, נאני, אנדרסון ונמניה וידיץ' (שרבים רואים בו את שחקן ההגנה הטוב כיום בליגה האנגלית) היא עצמה חצי נס.
בנוסף הוא מצליח לנהל את כל הסופר אגואים הללו ותוך כדי גם לתת זמן משחק משמעותי לקשישים כמו גיגס, סקולס ופארק, שני האחרונים כבר כמעט חמש עשרה שנה איתו, הראשון עוד מעט עשרים. ואם כל זה לא מספיק אין לו שום בעייה ושום עכבות להעלות כמחליף ילד איטלקי בן שבע עשרה בשם מאקדה כדי שיביא לו שני נצחונות בתוך שבוע. אין מה לומר, גאון.
ליברפול מחזיקה אצבעות לפורטו
ובכל זאת המשחק מול פורטו זה הוא המבחן הקשה ביותר של סר אלכס השנה העונה. משחק חוץ נגד קבוצה מצוינת שלה יתרון שערי חוץ מהתיקו 2:2 מהמשחק הראשון. אם יש דבר אחד שאלכס מתקשה בו זו התמודדות מול קבוצות שמשחקות כדורגל לטיני של מסירות קצרות ברמה הגבוהה של אירופה. הוא גם נוסע לשם עם הגנה שברירית משהו שלא מפסיקה לספוג בשבועות האחרונים.
אבל יחד איתה נוסעת אחת ההתקפות האימתניות ביותר שהייתה לקבוצה אנגלית בשנים האחרונות, אחת כזאת שהלחץ שהיא מפעילה על הקבוצות האחרות בעשרים הדקות האחרונות, גם כשהיא בפיגור תמיד מביאות לה את שלוש הנקודות. אחרי המשחק של אתמול אף אחד לא מוכן לקחת כאן הימור. מה שבטוח משעמם לא יהיה. ואוהדי ליברפול? הם יאנחו בשקט מול הטלוויזיה יחזיקו אצבעות לפורטוגלים ויתפללו להם בשקט שסר אלכס יודיע סוף סוף שהוא יוצא סוף לגמלאות.
שתי קבוצות, שני אסונות
ולסיום, להבדיל אלף אלפי הבדלות, עוד קו דמיון אחד בין שתי הגדולות של הכדורגל האנגלי הוא הטרגדיות המכוננות בעברן. אסון המטוס במינכן ב1951 במקרה של מנצ'סטר ואסונות הייזל והילסבורו מהצד הליברפולי.
היום מציינים כאן עשרים שנה לאסון הילסבורו וטקסי זכרון נערכים באנפילד לזכר תשעים ושלושה אוהדי הקבוצה שנהרגו באותו אירוע. שחקני הקבוצה ואוהדיה כולם מתייחסים היום בצדק בעיקר לאותו אירוע עצוב ופחות לענייני הכדורגל השוטפים. ביל שאנקלי, מאמנה האגדי של ליברפול אמנם אמר פעם שכדורגל הוא לא עניין של חיים ומוות - הוא הרבה יותר חשוב מזה, אבל כל אוהד כדורגל מבין למה הוא באמת התכוון. אף מאמן לא היה קרוב יותר משאנקלי לאוהדים, והוא היה כמובן הראשון לדעת שחייו של אוהד יותר חשובים מכל משחק.