כמו הכתבות שמבשרות על "שובו של העראק", כמו קריסות באספקת החשמל וכמו תשדירי שירות להצלת הכנרת, כך מתרגשים עלינו בכל קיץ, לא רק ידיעות תמוהות בעיתונות הספורט (אותן ידיעות המכונות "מלפפונים" שהופכות כל סוכן שחקנים סוג ג' למי שיכול בהרמת טלפון אחת לעצב מחדש את שער מדור הספורט של מחר). ובכן, לא רק אלה אלא גם שני מיתוסים, או שמא מוטב לומר "אקסיומות", אותן הנחות מוצא שכולם מקבלים כאמיתות למרות שאיש מעולם לא הצליח להוכיח אותן:
המודל הברצלונאי. אחת לכמה חודשים, בכל פעם שקבוצת כדורגל נקלעת לקשיים, נשמעים קולות שקוראים ליישם בה את "המודל הברצלונאי", כלומר את מבנה מועדון החברים ("סוסיוס") שבו אוהדי המועדון מחזיקים במניה שלו ושותפים לכאורה בהוצאות המימון שלו, תמורת הזכות להיות חלק ממנו.
על הנייר זה נשמע נפלא: קבוצת כדורגל שצומחת מתוך הקהילה ומוחזקת על-ידי כל חבריה ולא על-ידי גביר עשיר. הבעיה היא ש"המודל הברצלונאי", לפחות כפי שהוא מתפרש על ידי רוב אוהדי הכדורגל בישראל, הוא פיקציה: גם בברצלונה וגם בריאל מדריד, מודל "מועדון החברים" הוא רק חלק מהסיפור, החלק השני הוא נשיאים שמביאים איתם נדוניה כספית אדירה. חבר מן המניין יכול להיבחר להנהלת המועדון רק אם הוא יכול לגייס סכומים שמתחילים מעשרות מיליוני אירו ומעלה.
לכן היה נוגע ללב כמעט לראות את קומץ אוהדי בית"ר על רקע האולם הריק בבנייני האומה, מנסים ליישם את מה שנתפש בעיניהם בטעות כ"המודל הברצלונאי": לא רק שזה לא עובד עבור בית"ר, הוא אפילו לא קיים בברצלונה.
באירופה עושים מזה כסף. "אוי אוי אוי", נאנח לו הגביר אי שם בתוך מבנה טרומי ממוזג שמשמש גם כמשרדי הנהלת הקבוצה: "רק להפסיד אפשר בכדורגל הישראלי, אפשר לחשוב שפה זה אירופה". המשפט הקבוע הזה, שנשמע לסירוגין מפיו של כמעט כל בעל מועדון כדורגל בישראל, מוליד שתי הנחות יסוד מוטעות: הראשונה היא לפיה באירופה אפשר "לעשות מזה כסף", והשנייה מתבטאת בהכרזות חסרות שחר של רוכשים חדשים לפיהן "אנחנו ננהל את המועדון כעסק כלכלי לכל דבר". רוצים לומר: "כמו באירופה".
אז הנה האמת שלא תיאמן: גם באירופה לא "עושים מזה כסף". ההכנסות שם הן אולי בעשרות ומאות מיליוני אירו. אבל גם ההוצאות. נכון שבאירופה יש מועדונים שמתנהלים באופן שפוי, כמו באיירן מינכן למשל, אבל ריאל מדריד, ברצלונה או צ'לסי, מפסידות סכומים אדירים.
עידן הגלאקטיקוס הקודם בריאל מדריד מומן באמצעות עסקת נדל"ן, או שמא נכון יותר לכנותה "קומבינת נדל"ן" שהזרימה כחצי מיליארד אירו מעיריית מדריד לקופתה של הקבוצה, בעוד שעידן הגלאקטיקוס השני קורם עור וגידים בזכות נכונותם של הבנקים להלוות לפלורנטינו פרז את הכסף. ספק אם אפילו הם מאמינים לקשקוש לפיו ההכנסות מהמרצ'נדייז של רונאלדו יממנו בטווח הארוך את העסקה (מה גם שהכוכב עצמו, כחלק מחוזהו, שותף ברובן).
מהצד השני של הליגה הספרדית, נשמע נשיא ברצלונה ז'ואן לאפורטה כ"קול השפיות", אבל גם הוא יודע שברצלונה שלו לא היתה נמצאת במקום המקצועי והכלכלי שבו היא עומדת כיום, אלמלא הבנקים שהתנדבו לסייע במחיקת חלק מחובות המועדון ובפריסה ארוכת טווח של היתר.
אז מה כן עושים מזה באירופה? עסקים אחרים. עסקים שקשה מאוד לאמוד את היקפם, אבל סביר להניח שמי שמארח בתא הכבוד במשחק ליגת האלופות עמית שאיתו הוא שואף לעשות עסקים, יזכה ליתרון מסוים. וזה אולי ההבדל הגדול בין ישראל לאירופה: המגרשים באשדוד, נתניה, פתח תקווה או גבעתיים, אינם מקומות אידיאלים לקדם עסקים, לפחות לא כמו הברנבאו, הקאמפ נואו או אולד טראפורד. יעקב שחר היה אולי היחיד שהשתמש בצורה מושכלת בחשיפה שהביאה לו מכבי חיפה כדי להקרין על עסקיו האחרים. כלומר, הכדורגל מביא חשיפה שאפשר אולי לתעל אותה, ברבות השנים, למינוף עסקי או פוליטי.
למרבה ההפתעה, דווקא המודל שעמד לנגד עיניו של גאידמק כשרכש את בית"ר, לא היה מופרך. הטעות שלו היתה בסכומי הכסף שהשקיע, בכך שכרך ממבו-ג'מבו של "ג'ואיש טרדישן" בפועלו, בכך שחיפש קיצורי דרך, ובעיקר בכך שהאינטרס המיידי שלו היה שקוף מדי - ואפילו אוהדי כדורגל לא אוהבים להרגיש שקונים בכסף את אהבתם.
