כישראלי שנקלע לחגיגות ההמון בקהיר בראשון בלילה, חשתי בעיקר קנאה. לא בשל היכולת שהפגינו שחקני מצרים על כר הדשא - שנבחרתנו הלאומית לא מגיעה לקרסוליהם - וגם לא בגלל התואר הנכבד של אליפות אפריקה. דווקא השמחה הספונטנית, שמצליחה לאחד את כל תושבי המדינה גרמה לי לצביטה בלב.
ביני לבין עצמי, חשבתי שגם זכייה של ישראל במונדיאל, פרס נובל למדען ישראלי, מקום ראשון באירוויזיון וחתימת הסכם שלום עם סוריה ולבנון גם יחד לא יוציאו את אזרחי המדינה הציונית לרחובות במאסות שכאלה, בשירי עידוד ובאחווה שכזאת. ישראל המפולגת, מרובת הדעות והזרמים - סממן לדמוקרטיה בריאה בימים כתיקונם - נראית לי פתאום קרה ומנוכרת.
זה לא שאזרחי מצרים אינם מפולגים או שבעיות היומיום מהם והלאה. רחוק מכך. אך משיטוט לילי בקהיר, נדמה היה כי כל תושבי העיר יצאו לרחובות, להתחכך בבני עמם ולהשתתף בשמחה. שמחת הביחד היתה הדבר הבולט, שכן החוגגים לא הסתפקו בירידה לחצר או לרחוב הסמוך, אלא ניסיון לחבור לשובל האנושי האדיר שמילא את העיר כולה.
אנשי קהיר הגדילו לעשות ונסעו ברכבם - סתם כדי לנסוע, בלי יעד כלשהו - מתוך ידיעה ברורה שיתקעו בפקקים אינסופיים. אבל זאת בדיוק היתה הכוונה, להתחכך, לגעת ולהשתולל, ואם משהו נשבר בדרך, לא נורא.
חבורת חוגגים נתקלה במונית הנהג האמיץ שהסיע אותנו לבילוי אוריינטלי לילי אחרון וניפצה, בלי כוונה, את המראה השמאלית. הנהג הצעיר, לא אדם עשיר בלשון המעטה, חייך, קרץ לחבורה השמחה והמשיך בדרכו.
בתמימותי צעדתי כמה שעות קודם לכיוון מלון שרתון המפואר ורווי התיירים האנגלו-סקסים, בתקווה למצוא מקום המשדר את המפגש בין ארסנל למנצ'סטר יונייטד. לרוע המזל, שעת המשחק נפלה על זו של הגמר באנגולה מול גאנה.
הסיכוי לצפות ברוני ובפברגאס בשידור חי בבירת הפרעונים היה זהה לסיכוי שלי להשיג דייט עם בר רפאלי. השיטוט ברחובות קהיר במהלך המשחק היה חוויה תיירותית בפני עצמה. בכל פינת רחוב הצטופפו עשרות מצרים מול מקלט טלוויזיה קטן וישן, ללא בירות, מסכי פלזמה או נשים.
מסתבר שהמצרים התעלו על עצמם ולא רק בתצוגות ברחבי אנגולה. ביום חמישי בלילה חשבתי ששמחה גדולה מזו כבר לא אראה בחיי. היה זה אחרי הניצחון המשפיל 0:4 על האלג'יראים השנואים, שמנעו מהנבחרת הטובה ביבשת להעפיל למונדיאל.
הצפייה במשחק חצי הגמר בבית קפה מקומי עם ניחוחות הפולים ועשן הנרגילה היא אחת החוויות שאנצור עמי לנצח.
השנאה לאלג'יריה בשבועות האחרונים דחקה במעט את האיבה לישראל וגרמה לנו, התיירים ממדינת הקודש, לחוש כמעט רצויים. באחד ממועדוני הלילה בו בילינו, הזמר סירב ללחוץ יד של תייר אלג'יראי ואחד מנהגי המוניות אף הצהיר כי מדובר בעם השנוא עליהם בכל העולם, יותר מהציוני.
ההצלחה באליפות הביאה לרגשות פטריוטיות עזים לצוף על פני השטח. דגלי מצרים נמכרו בכל פינה וצבעי הלבן-אדום-שחור נראו על פני התושבים, מכוניותיהם ואיפה לא. דאגות היומיום של המצרים העניים נדחקו לקרן זווית ושיחות החולין עסקו בדבר אחד בלבד.
שיר העידוד לנבחרת, מפי אחד הזמרים הפופולריים במדינה, המתאר את נפלאות השחקנים הגיבורים, עדיין מתנגן בראשי בקצב המטלטל שלו.
ברצוני להצטרף לקריאה שכבר נשמעה בכלי התקשורת ולבקש מאבי לוזון לפנות לעסקני הכדורגל במדינה הערבית השכנה ולברכם על ההישג. הזמנה למשחק ידידות בין הנבחרות תהיה מרגשת ויותר ממבורכת.
