מהן האסוציאציות שקופצות לראש כשחושבים על ניו-זילנד? בדרך-כלל אלה הריחוק הרב משאר העולם, השקט המבורך, פיטר ג'קסון והנופים המרהיבים ששימשו אתר צילומים ל- 'שר הטבעות', אינפלציה בשיעור נמוך, ראגבי, וכמובן אפס בעיות מלבד החור באוזון, שהתפתח, בדיוק מעליה, לכאורה כתוצאה מנפיחות הכבשים הרבות הרועות במרחביה הירוקים.
כעת, לרגל חזרתה אל המונדיאל אחרי נבצרות של 28 שנים, מאז ספרד 1982 (השתתפותה הראשונה והיחידה עד כה), נדמה שהגיע הזמן לנפץ שניים מהדימויים הללו. ראשית, לא נפיחות הכבשים, אלא, כפי שהוכיחו מדענים לאחרונה, גיהוקיהם של כלל מעלי הגירה, הם שיצרו את החור באוזון. ושנית, לא רק ראגבי יש בה, אלא גם כדורגל. ובחודשים האחרונים, מאז העפלתה הדרמטית לאליפות העולם, עובר על המדינה הקטנה נחשול של טירוף כדורגל, שכמותו לא ידעה.
למרות שהישגי ה"לבנים" (כינוי הנבחרת הלאומית) באותו מונדיאל יחיד לא היו מזהירים, בלשון המעטה, ההתרגשות של ה"קיוויז" (כינוי לכל ניו-זילנדי באשר הוא) בשיאה.
עם ווינטון רופר הגדול (לימים שחקן וורדר ברמן) הם סיימו אחרונים (0 נק', 12:2 בשערים) בבית שכלל את ברזיל של זיקו, סוקרטס ופלקאו; את סקוטלנד של סונס, סטראכן ודלגליש; ואת בריה"מ של בלוחין, ברז'נייב וה-ק.ג.ב.
הפעם, בבית שכולל את איטליה הקשישה והדקדנטית, ואת פרגוואי וסלובקיה, שתיים שאינן מן האריות, מרשים לעצמם 4.1 מיליון ניו-זילנדים לעשות כמעשה מרטין לות'ר קינג ולחלום. לחלום, לפחות לא להזדנב.
למה תצליח?
ההצלחה היא מונח יחסי. ה"לבנים" לא בונים על זכייה בטורניר, ואפילו עלייה לשלב הבא תחשב לסנסציה. דמיינו קבוצה ישראלית בצ'מפיונס ליג, ותבינו את קנה-המידה. במסגרת הנמכת הציפיות המפוכחת, הם יסתפקו בתצוגת כדורגל חיובי, כיבוש כמה שערים ולקיחת אי אילו נקודות.
הכלים שעומדים לרשות המאמן, ריקי הרברט, אישיות הכדורגל הבכירה במדינה ומכוכבי הנבחרת של 1982, דלים עד מאוד. מדובר באחת הנבחרות החלשות בטורניר.
אך מאז שנטל את הפיקוד, הצליח הרברט ליצור יחידה מלוכדת ולוחמת, שהציגה כדורגל לא רע בכלל בגביע הקונפדרציה שנערך בדרום אפריקה בשנה שעברה, ואף התמודדה כשווה מול איטליה, כשהפסידה לה אז רק 4-3.
בהיותה נטולת לחצים, מתבשמת מעצם ההעפלה, ובזכות רוח הלחימה הזאת ומשחק הגובה הטוב של חלוציה – שיין שמלץ וכריס קילן ממידלסברו - היא בהחלט יכולה לא רק להפריע, אלא גם לעקוץ.
למה לא תצליח?
בתור אוהדי כדורגל ישראלים, אין לנו מה להמעיט מערכם, למרות הניצחון במוקדמות מונדיאל 1990 משערו של רוני רוזנטל (במשחק השני סיימה ישראל בתיקו 2:2 משערים של רוזנטל וקלינגר). אבל בתור אוהדי כדורגל (וממלאי ווינר פוטנציאליים), זה דווקא מותר. כאמור, לניו-זילנדים יש מעט מאוד להציע מבחינה מקצועית. שחקנים ברמה עולמית אין להם. ומאחר שהליגה המקומית, החצי מקצוענית, הסתיימה כבר במרץ, כמה מהשמות הבולטים בסגל, ובהם טים בראון, ליאו ברטוס וטוני לוקהד, אינם בכושר משחק.
בל נשכח, זו נבחרת שהעפלה על חשבון בחריין נחשבה להפתעה מבחינתה, ושהתבשמות מעצם ההעפלה עלולה גם לפעול כנגדה, ולהוריד אותה, בדומה לכוחות האופל של לורד סאורון, מוכה ומובסת.
שחקן בולט
מבחינה התקפית, רצוי למאמני היריבות לסמן את שיין שמלץ כאיום העיקרי. אכן, בתור שחקן העונה באוקיאניה בשנתיים האחרונות ופעמיים מלך שערי הליגה האוסטרלית, מוטב לפקוח עליו עין. אבל הכוכב העיקרי הוא הקפטן, ובלמה של בלקבורן, ריאן נלסן. בן 32, 1.85 מ', נלסן הוא השחקן הבכיר והמצליח בסגל, והאיש שעליו סומך המאמן הרברט שינהיג את היחידה ובעיקר, יעמוד בפרץ וימנע את התבוסות.
תחזית
הניו זילנדים לא יעלו שלב וגם לא יתמודדו על העלייה. התחזית השמרנית גורסת כי איטליה, קטטונית ככל שהיא מסתמנת, לא תתקשה מולם. גם לפרגוואי הם כנראה יפסידו. סלובקיה, זו הנבחרת שממנה (במשחק הפתיחה) הם צריכים לקחת נקודות על-מנת להפוך את המונדיאל מחוויה מביכה לנעימה.
יהיה אשר יהיה, ה-24.6, תאריך המשחק השלישי שלהם, יחזרו שחקני הנבחרת הביתה אל הראגבי, אל המרחבים, השקט, האינפלציה הנמוכה (ואחוזי הפשיעה האפסיים!) וכמובן, גם לנפיחות הכבשים.
