ביום שבת האחרון, רגע אחרי שארסנל ניצחה 1:2 את בירמינגהאם באצטדיון האמירויות, ארסן ונגר ניגש ללחוץ את ידיו של אלכס מקליש והתפנה לעשות משהו חריג, דבר אותו לא עשה מזה מספר משחקים.
המנג'ר הצרפתי נופף לעברו של קהל האוהדים הרב שגדש את האצטדיון הלונדוני והודה להם על העידוד. כשהסתובב לצד השני, ראה שמרבית היציעים בהם יושב הגרעין הקשה כבר התרוקנו, למעטים שעוד נותרו ביציע, מחוות התודה של ונגר לא הזיזה, הם המשיכו לזרום החוצה באיטיות וברוגע האנגלי הטיפוסי והתעלמו לחלוטין מניסיון הפיוס של המנג'ר.
מי שהיה הדמות הכי בלתי מעורערת בלונדון בשנים האחרונות, הרגיש שהוא מתחיל לאבד את זה. חוסר האמון הברור של האוהדים לאחר ההפסדים לצ'לסי ו-ווסט ברומיץ' עשה את שלו. הבוז הצורם לאחר ההפסד לבלוז, הכעס המתקבל כנגד מנואל אלמוניה והתהייה מדוע החיזוק הכי יקר שעשה הקיץ היה הבאתו של סקילאצ'י, הציפו את ונגר בהבנה שהוא כבר לא "טפלון". כמו צרפתי אמיתי, חרא נדבק גם אליו.
ועושה רושם ש-ונגר מתחיל להבין שהוא כבר לא יכול לטעות. המעמד שלו נפגם בצורה משמעותית ולמרות שמדיניות הרכש שלו התגלתה כמשתלמת כלכלית, מבחינת תארים היא לא עושה את זה מאז שתיירי הנרי עזב. ולאוהדים נמאס. הם רוצים לראות קבוצה מצליחה ולא לחזור להיות ארסנל של לפני ימי ונגר. תמיד טובה, תמיד מסיימת עם המחמאות. תמיד נשארת בלי התואר.
הסכסוך סביב אלמוניה
בעונה שעברה, לקראת סופה, אחד הגולשים בפורום המרכזי של התותחנים עורר סערה גדולה. בנושא שפתח אותו גולש הודבקו ציטוטים שנאמרו על ידי הצרפתי, לכאורה, ובהם הוא טוען בתקשורת הספרדית שהעדיף את מנואל אלמוניה בזמנו במקומו של ג'וליו סזאר הברזילאי.
סזאר, שוער השנה באירופה, היה באותה התקופה בשיאו. אלמוניה, כרגיל, בשפל. הציטוט שהודבק הציג את המלל הבא: "אני שמח להביא לארסנל שוער כמו מנואל. הוא בחור צעיר שעוד יוכיח את עצמו אצלנו. העדפתי אותו על פני סזאר כי הוא קיבל דקות משחק ולא היה מחליף של איקר קסיאס ואני משוכנע שהוא יעשה את שלו ויחזיר לי על האמון בו".
מיותר לציין שאלמוניה לעולם לא החזיר על אותו אמון. הסערה בפורום התותחנים הובילה גם לדיון ציבורי באנגליה וכשנשאל ונגר על הנושא, הגיב בדיפלומטיות טיפוסית: "יש לי בסגל שלושה שוערים, אלמוניה, פאביינסקי ומנון. אני מרוצה משלושתם".
חודשיים עברו והצרפתי כבר החל בחיפוש אחרי שוער ראשון חדש. דבר שהוא עושה מאז 2003 ללא הצלחה. וגם הקיץ הוא כשל. מארק שוורצר של פולהאם היה היחידי לנהל משא ומתן מול התותחנים ו-ונגר, דובק במדיניות הרכש המעיקה שלו, לא היה מוכן להשקיע יותר משלושה מיליון פאונד עבור שוורצר. פולהאם רצתה שבעה מיליון, אך הצרפתי נשאר בשלו. אם לא שוורצר, אמשיך עם אלמוניה.
גם שמותיהם של ג'ינלואיג'י בופון, דה חאה ואפילו וינסנט אניימה הוזכרו, אך מול אף אחד לא התנהל משא ומתן באמת. הכל היה ספין. אוהדי ארסנל הגדילו ובמתקפה הלא רשמית שפתחו נגד הצרפתי אחרי ההפסד מול צ'לסי, טענו שהוא מאסטר בתקשורת (לא משהו חדש) ומצליח לסובב את כולם בעזרת ספינים זולים.
סקילאצ'י וקוסיילני כמשל
בקיץ האחרון ארסנל פירסמה תחזית לדוח"ות הכספיים שלעתיד יחשפו בסוף ספטמבר. התותחנים דיווחו על רווחי שיא, כאלו שיבססו אותם כקבוצה הרווחית ביותר לשנת 2009. ל-ונגר הובטח תקציב רכש של 50 מיליון פאונד. הוא השתמש בכ-18 מהם על סקילאצ'י, הבלם הצרפתי שהגיע מסביליה.
האוהדים מצד אחד שמחו על כך שקיבלו בלם, אך מצד שני, האם זה מה ש-18 מיליון פאונד יכולים לקנות? בארסנל סירבו לקבל את ההודעה על הרכש בהבנה. גם קוסיילני שהגיע, בלם צרפתי נוסף, לא התקבל באהדה גדולה מדי באצטדיון האמירויות. חוסר הניסיון והעובדה שלא עמד מעולם במבחנים גדולים, היו בעוכריו. גם פתיחת העונה הצולעת והטעויות הרבות שביצע עד כה הובילו את האוהדים לתסכול עצום.
אך הרכש של קוסיילני וסיקלאצ'י הוא יותר משל. משל על הקמצנות של ונגר. כשקולו טורה ועמנואל אדבאיור החליטו לעזוב את ארסנל לטובת הכסף הגדול של מנצ'סטר סיטי, המנג'ר קיבל גב כי מבחינת האוהדים דובר בבגידה. הם גם חשבו שהם יזכו לראות תחליפים הולמים נוחתים במקומם, אך בפועל הגיעו הבלמים המדוברים ומרוואן צ'מאח אחד שעד כה לא פורע שטרות והסגל רווי בשחקנים המועדים לפציעות נשאר כפי שהוא.
אם לפני כן האוהדים קיבלו רכישות של שחקנים כמו נבז דנילסון, אלכסנדר סונג ואבו דיאבי בהבנה, אף אחד לא מבין היום למה צמד הבלמים הצרפתי הגיע לצפון לונדון הקיץ. להפך, השניים כבר הפכו למושא ללעג מצד הקהל העוקצני שמחפש רק תוצאות, מחפש בנרות.
ססק? זה כבר לא באמת מעניין
ויש גם גזרה שלישית בסכסוך המתבשל בין ונגר לאוהדים והוא סביב ססק פברגאס. אחרי שקיץ שלם חוזר על ידי ברצלונה והיה קרוב למעבר, הוא נשאר בלונדון אך החמיץ את מרבית המשחקים בגלל פציעות שונות, כהרגלו.
התותחנים זקוקים לשחקנים נוספים ברוטציה. עוד כמה שחקנים בקליבר של ססק. כאלו שברגע האמת לא יקרסו. וארסנל קורסת בשנים האחרונות. כמו שעון שוייצרי, בפברואר. לפעמים גם השעון מזייף והקריסה מגיעה במרץ, פעם אחת הגיעה בסוף אפריל. אבל הקריסה מגיעה. וזה אולי הכי כואב. שארסנל מגיעה בכל עונה למאבק האליפות ואז נופלת. מול וויגאן, מול ווסט ברומיץ', מול טוטנהאם...
ביום שבת האחרון ארסן ונגר הסתובב להודות לקהל של ארסנל והקהל לא ספר אותו. השיר THERE IS ONLY ONE ARSENE WENGER לא נשמע לו בסיום המשחק. האדישות חלחלה, הייאוש, ההבנה שגם זה שהתותחנים התקדמו להם למקום השני, זמנית, לא עשתה להם כלום.
ביום שבת האחרון משהו מת בצפון לונדון. ההשלכות של הקמצנות של הצרפתי כבר מתחילות להדהד, הקהל מאבד אמון, ה"טפלון" של הכדורגל האנגלי כבר מתחיל להיות דביק. ואוהדי ארסנל? הם כמו אלו של מכבי תל אביב בכדורסל. רוצים לחזור ולהזדהות עם המועדון שמחליף מאז ימי תיירי הנרי זהויות והמפתח בידיו של ארסן. המפתח הוא בינואר, צ'אנס אחרון לחזק את סוללת הכלום ושום דבר שהוא בנה העונה בשני שחקנים בקליבר רציני.
כאלו שברגע האמת, אי שם בתחילת חודש מרץ, ידחפו למעלה ולא ישקעו. כי אחרת, ארסן ונגר עלול לסיים את דרכו מוקדם משחשב. המנג'ר שהתחייב לקריירה לכל החיים בצפון לונדון עלול למצוא את עצמו כבר בסוף יוני 2011 בחוץ ולא כי הוא רוצה, כי האוהדים שעמדו מאחוריו בשנים האחרונות, כבר לא יעמדו שם. כי נמאס להם. כי הם רוצים לחזור ולהיות הגאווה של לונדון – המעמד שאיכשהו עשה את דרכו לצד הכחול של העיר בעשור החולף.