בליל ה-23 בנובמבר 2006, התנהל מרדף אלים ברחובות הסובבים את אצטדיון ה-"פארק דה פראנס", שבפאריס. הרודפים, היו חברי ארגון האוהדים הקיצוני של פאריס סן ז'רמן, "ילדי הבולון". הנרדף, היה אזרח צרפתי יהודי, בחולצה אדומה שהיה בדרכו חזרה הביתה לאחר שראה את הפועל ת"א גוברת על הקבוצה המקומית, 2:4.
החבורה, שכללה כ-200 אוהדים, עטה עליו, גידפה אותו על רקע מוצאו ואיימה עליו. מי שלבסוף הגיע לעזרתו של האוהד, היה שוטר תנועה מקומי, שעבר במקום. לאחר שניסה להשכין שלום בין הצדדים ללא הצלחה וכשחש כי חייו גם הם בסכנה, שלף השוטר את אקדחו וירה אל עבר ההמון הזועם כדור אחד. כדור, שפגע בג'וליאן קוומנר (25), שמת במקום.
"בהרבה מאד מובנים אפשר לומר שזה היה אחד האסונות הגדולים ביותר של המועדון בשנים האחרונות", סיפר השבוע עיתונאי הספורט של רשת France24, לודביק דה פוקו, ל-ONE. "אפשר להתווכח על טיב הכדורגל של הקבוצה בשנים האחרונות עד מחר, אך מה שקרה אז, הוציא החוצה את השנאה הגדולה, שיש לחבורת האנשים ששולטת ביציעים של ה-'פארק דה פראנס', שנאת חינם".
לצערו של דה פוקו, האלימות, ששלטה אז ביציעים בבירה הצרפתית עדיין קיימת. רק בשבת האחרונה נעצרו תשעה מאוהדי הקבוצה, לאחר שהתפרעו מחוץ לאצטדיון לפני משחק פתיחת העונה של הקבוצה בו גברה 1:3 על סט. אטיין.
"הפעם זו היתה אלימות אחרת", הוא טוען, "האוהדים האלו התפרעו בגלל שלנשיא הקבוצה החדש, רובין לה פרו, נמאס ממאבקי הכוח ביציעים. לכן, הוא הנהיג שיטה חדשה במועדון לפיה כל אחד שקונה כרטיס, לא בוחר היכן לשבת, אלא יושב היכן שאומרים לו". מטרת השיטה לדבריו הינה למנוע את ההתקהלות של חברי כנופיית "ילדי הבולון" בתוך האצטדיון ובכך, למנוע אלימות.
הכיסא הכי חם בפאריס
הרעיון של הנשיא, לה פרו, המכהן בתפקיד מספטמבר 2009, הינו האחרון מבין שלל רעיונות שניסו ארבעה נשיאים שונים בחמש השנים האחרונות כדי למגר את האלימות באצטדיון. הדגש שהושם על צמצום אלימות האוהדים עד למינימום, ובמקביל בניית סגל אטרקטיבי, שיוביל את הקבוצה לניצחונות, היה פרי בקשתו של בעל השליטה הנוכחי במועדון, סבאסטיאן באזין.
האחרון הינו לא יותר מאיש אמונו של איש העסקים האמריקני, טום בארק, שחברת הנדל"ן שבאחזקתו, "קונולי קפיטל", קנתה את פאריס סן ז'רמן באפריל 2006 מחברת התקשורת, "CANAL+", ששלטה על המועדון במשך 15 שנה.
הכתב, בנג'מין הופמן, שכותב למקומון הפריסאי "ליברנסיון" ניסה להסביר מדוע כל כך הרבה נשיאים התחלפו בארבע השנים בהן באזין ובארק מנהלים את העסק: "אין מה לעשות, כאשר אתה נלחם בשתי חזיתות, האחת מול החוליגנים והשניה בלנסות ולהשיב לקבוצה הזו את הזוהר שהיה לה בעבר ונכשל בשתיהן, אתה חייב להתפטר. כל הנשיאים, שהיו למועדון מאז ההשתלטות של בארק ובאזין נכשלו במאבקים האלו, ולכן עזבו. כעת, כל שנותר הוא לראות האם גם ניסיון ההתחדשות הנוכחי של הנשיא לה פרו, יוביל אותו אל מחוץ למועדון, או שהוא יצליח לשנות את אופיו".
כשהופמן מדבר על שינוי אופי, כוונתו היא לתוכנית רחבת היקף של באזין ובארק, לפיה בסופו של יום, חוויית צפיית הכדורגל בפארק דה פראנס תהיה קודם כל שייכת למשפחה ורק אז לאוהדים הלוהטים יותר שתמכו בקבוצה מזה שנים. בחזונם, הם רואים שיתוף פעולה עם חברות כמו "יורו-דיסני" וחברות הלבשה שחנויותיהם יהיו באצטדיון. "בגלל ההתנהלות שלהם מול האוהדים, בשבת האחרונה חצי מהאצטדיון היה ריק", דיווח דה פוקו, "היו שם רק משפחות ואנשים שלאהוד את פאריס סן ז'רמן זה לא משהו שזורם בדמם. זה עוד משהו שהם עושים כדי ליהנות, לא יותר".
העיר שמחפשת גאווה אחרת
שלא תטעו, על אף הכישלונות בשנים האחרונות, פ.ס.ז' עדיין נחשבת לקבוצת הכדורגל האהודה ביותר בצרפת. בסקר שנערך בשנת 2007, 11% מאוהדי הכדורגל במדינה סיפרו כי הם שומרים את נאמנותם לכחולים-אדומים מפאריס.
למרות הנתון החד משמעי הזה, ולמרות הזכיה בגביע בעונה שעברה, העובדה שהקבוצה לא התקרבה אפילו לתואר, מאיימת לייאש את תושבי פאריס, אשר לדברי הצרפתים עסוקים כל היום בלספר עד כמה הם טובים יותר משאר תושבי המדינה, לחפש תחליף הולם לגאוות העיר הרק מהכדורגל, בו שלטו בשנים האחרונות ליון ומארסיי.
הם מצאו את גאוותם, הרחק מהפארק דה פראנס, אצל שתי קבוצות הראגבי של העיר - "ראסינג מטרו" ו-"סטאד פראנסיס פאריס", שהביאו את תואר האליפות לעיר ומככבות אי שם בגבהים של הגמרים האירופיים בשנים האחרונות. על אף שאי אפשר להשוות את האהדה העצומה שמקבלת פ.ס.ז' לאורך השנים לזו שמקבלות שתי קבוצות הראגבי, ניכר כי בשנים האחרונות, בעיקר לאחר שהצרפתים אירחו את גביע העולם בראגבי בשנת 2007, מעמדו של הענף והנפח שהוא תופס בשיחות הפרלמנט הספורטיביים בעיר רק עולה.
"מדובר אמנם בשני קהלים שונים", טוען הופמן, "אך אני סבור שגם בישראל, בדיוק כמו פה, אנשים נמשכים להצלחות. כרגע מי שהביאו הצלחה בשנים האחרונות, בין אם זה באליפויות או הופעות בגביעים אירופיים, הן קבוצות הראגבי של העיר. קבוצות שנותנות לתושבי העיר הרבה יותר סיבות לשמוח ולחוש גאווה פריסאית מאשר מועדון הכדורגל".
מי שהצליחה לגנוב את כותרות העיתונים מסן ז'רמן ובענק היתה "סטאד דה פראנסיס". נשיא המועדון, איל התקשורת המקומי, מקס ג'וזיני, שראה את הוואקום הרגשי שהותירה קבוצת הכדורגל בקרב קהל חובבי הספורט, והחליט להפוך כל משחק בית של קבוצתו לחגיגה. ג'וזיני החל לפמפם את משחקי קבוצתו על ידי הופעות לפני פתיחת המשחקים, הבאת גימיקים שיווקיים וגם הרבה ידוענים, סטייל דייגו מראדונה ונעמי קמפבל למשחקים. המקומיים, התאהבו בטרנד ונסחפו אחריו.
מהמקורות תבוא הישועה
קשה לומר כי ההצלחה של קבוצות הראגבי של העיר לצד כישלונותיה של סן ז'רמן לא הפריעו לבאזין ובארק. היא אמנם לא פגעה בהם באופן כלכלי, שכן פרופיל אוהדי הראגבי תמיד היה שונה בתכלית מזה של אוהדי הכדורגל בעיר, אך השניים לא אהבו שכותרות עיתוני הספורט אינן עוסקים בבעיותיהם. לכן מפתיחת עונת 2007/2008 ועד היום, הם הנחיתו בקבוצה שורה של כוכבים, שמטרותיהן לפאר את שמו של המועדון, להביא לו תוצאות ובעיקר למכור חולצות.
קלוד מאקללה ולודביק ג'ולי הגיעו למועדון עוד בעונת 2008 והצטרפו למאמן העולה מליון, פול לה-גוואן. החלוץ לואינדולה והשוער גרגורי קופה, גם הם, עטורי זוהר וניסיון הגיעו לפאריס כדי להפוך אותה שוב למועמדת אמיתית לזכיה בתואר. בעונה שעברה, זה אמנם לא הצליח בליגה, כאשר הקבוצה סיימה רק במקום ה-13, אך זכתה בגביע ראשון מזה ארבע שנים.
"אני חושב שהרעיון המרכזי היה כלכלי", טוען דה פוקו, "הם רצו לשנות את האווירה ביציעים, למכור חולצות לילדים, ואולי בכלל חשבו שיש לזקנים הללו עוד משהו להציע בגילם. האמת היא שהיה להם. מאקללה, למשל, היה גדול בעונה שעברה והרבה בזכותו הקבוצה הניפה גביע. הוא אפילו הוזמן לסגל של הנבחרת למונדיאל, אבל החליט שהוא לא רוצה להגיע.
הוא זקן בדיוק כמו היתר, אבל בצרפת מאמינים כיום, יחד עם המאמן החדש, אנטואן קומבורה בן ה-46, שמתחיל את עונתו השניה במועדון בו שיחק בשנים, פ.ס.ז' צפויה לראות הצלחה. לאור היכולת שלהם מהמחזור הראשון, אוהדיה מקווים כי סוף כל סוף יש להם העונה קבוצת צמרת, שאולי תלחם על מקום בליגת האלופות".
להביס מכביסט ולנוח
הערב, יניחו אוהדי סן ז'רמן את חלומות האליפות בצד, ויזכרו כי לאורך השנים, הם תמיד טענו כי קבוצתם היא יותר מכל קבוצת גביע. בשביל להוכיח זאת יהיה עליהם לחלוף על פני יריבה ישראלית בדרך לשלב הבתים של הליגה האירופית, ובכך להתייצב מול פצע פתוח ולעבור מחסום פסיכולוגי לא פשוט עבור כל מי שאוהד כדורגל בצרפת בכלל ובפאריס בפרט.
אל תצחקקו, אוהדי הקבוצה שכבר ראו ב-17 השנים האחרונות את נבחרת צרפת מפסידה בפארק דה פראנס ושתי קבוצות ישראליות, מכבי חיפה (1998) והפועל ת"א (2006) חולפות על פני קבוצתם, יודעים כי המשימה העומדת בפניהם לא קלה.
"אני לא יודע אם לשחקני הקבוצה היום, יש איזושהי בעיה פסיכולוגית מול יריבה ישראלית בעקבות מה שקרה בעבר", סבור דה פוקו, "אבל יחד עם זאת וללא כל קשר למשחקים ההם, אנחנו כבר יודעים כי יריבות ישראליות הינן טובות. לכן על תחשבו לרגע שמישהו במועדון יקל ראש ביריבה. המטרה שלהם תהיה לעבור - ולנוח אחר כך".
לך תצא מתסביך של קבוצה צרפתית מול קבוצות ישראליות, כשאתה משחק אולי לא מול הקבוצה הכי טובה שיצאה מהארץ, אבל מול שם המותג הכי גדול שיצא ממנה, מכבי ת"א.