דייגו, ריקארדו קראבליו, פאולו פריירה, טיאגו סילבה, דקו, מאניש, גאורגיוס סייטרידיס, נונו ולנטה, לואיס פביאנו, קושטיניה, בני מקארתי, פפה, אנדרסון, הוגו אלמיידה, ז'וזה בוסינגווה, פאולו אסונסאו, הלדר פוסטיגה, ריקארדו קווארסמה. רשימת שחקני הכדורגל הזאת, שכוללת פורטוגלים, ברזילאים, יווני ודרום אפריקני יכלה להרכיב בקלות את אחת מהקבוצות הטובות באירופה, אבל האמת היא שמדובר בשחקנים שפזורים בכל מיני מועדוני פאר ברחבי היבשת. מה משותף להם? כולם שיחקו בפורטו בחמש השנים האחרונות, את כולם מכרה או השאילה הקבוצה הפורטוגלית. וזוהי, אגב, רשימה חלקית לחלוטין.
פורטו ממשיכה גם בקיץ הזה לתפקד כאחת מיצואניות השחקנים הבולטות בעולם. היא כבר מכרה בחלון ההעברות הנוכחי שלושה מכוכביה בעונה החולפת - החלוץ הארגנטיני ליסנדרו לופז הצטרף לאולימפיק ליון עבור 24 מיליון אירו. בעסקת החבילה עם המועדון הצרפתי נמכר גם המגן השמאלי אלי סיסוקו תמורת 15 מיליון אירו, ואת הקיץ הפורה השלים ארגנטיני נוסף, לוצ'ו גונזאלס, שעבר למארסיי בתמורה ל-18 מיליון אירו. שחקנים נוספים עליהם גזרה פורטו קופון הקיץ הביאו את סעיף ההכנסות שלה ממכירת שחקנים ל-65.8 מיליון אירו, והיד עוד נטויה: גם החלוץ האלק, שכבש אשתקד באולד טראפורד ברבע גמר הצ'מפיונס ליג מול מנצ'סטר יונייטד, עשוי להימכר לצ'לסי או ארסנל שמעוניינות בברזילאי בן ה-23. תג המחיר: בין 15 ל-25 מיליון אירו.
"מדובר בתופעה", מנתח הפרופסור הברזילאי אמיר סומוגי, המתמחה בשיווק בעולם הספורט ועוסק בייעוץ אסטרטגי למועדוני כדורגל. "פורטו היא אחת מהקבוצות היחידות שמצליחות להתנהל לפי המודל העסקי הנכון עבור מועדוני הדרג השני באירופה: לקנות כישרונות צעירים בזול או לגדל אותם בתוך המערכת, להשביח אותם ולמכור ביוקר, ותוך כדי גם לזכות בתארים ולהתנהל באיזון תפעולי, לעיתים אפילו ברווח".
אייאקס 2.0
סומוגי צודק: מבחינת השבחת השחקנים, הרי שפורטו מכרה בעשור הנוכחי שחקנים ב-435 מיליון אירו (נציין כי 22% מסכום זה נכנס בקיץ 2004, לאחר הזכייה בצ'מפיונס ליג עם ז'וזה מוריניו על הקווים). לעומת זאת, היא השקיעה ברכישת שחקנים מאז עונת 2000/01 סכום של כ-167 מיליון אירו בלבד. המשמעות: רווח נקי של כ-268 מיליון אירו מפעילות בשוק ההעברות בתשע שנים.
אם נבחן את פורטו מול קבוצות אחרות מאירופה שמנסות להתנהל לפי המודל הזה, נגלה שהיא עולה עליהן בכמה דרגות: אייאקס ההולנדית הרוויחה בעשור הנוכחי כ-60 מיליון אירו בלבד על פעילות בשוק ההעברות, ובמקביל הפכה ללא רלוונטית מבחינה מקצועית ברמות הגבוהות של אירופה; ליון הצרפתית הפסידה בתשע השנים האחרונות כ-75 מיליון אירו בשוק ההעברות, ולמרות שליטה בליגה המקומית לא הצליחה להגיע להישגים של פורטו בזירה האירופית.
האם העובדה שנפטרה משחקנים חיסלה אותה מבחינת הישגיות? ממש לא. פורטו חגגה בעשור הזה בכל החזיתות: זכתה בשש אליפויות (כולל ארבע רצופות בארבע העונות האחרונות), ארבעה גביעי פורטוגל, גביע אופ"א אחד וצ'מפיונס ליג אחד. היא משתתפת ברציפות בליגת האלופות מאז 2003/04, ובחמש מתוך שש הופעות אלו העפילה לשלבי הנוק-אאוט (שלוש פעמים בשמינית הגמר, פעם אחת ברבע הגמר, וכאמור, זכייה אחת).
פורטו הוא אחד המועדונים היחידים בעולם הכדורגל שנהנה מרווחים. לפי הדו"ח העונתי האחרון (לעונת 2007/08), הכניס המועדון 83.5 מיליון אירו, כאשר סעיף ההכנסה העיקרי היה, איך לא, מכירת שחקנים, ששיקף 45% מההכנסה הכוללת. ההכנסה תורגמה לרווח נקי של 6.4 מיליון אירו. בסך הכל עומד המאזן של פורטו בעשור הנוכחי על פלוס של 45.73 מיליון אירו. נכון לאותו דו"ח, שווי נכסי הקבוצה עומד על כ-170 מיליון אירו. ביניהם ניתן למצוא את אצטדיון "הדרגאו" (הדרקון) המפואר, שנבנה בעלות של 98 מיליון אירו עבור יורו 2004 שהתקיים בפורטוגל, ומכיל 50,933 אלף מקומות ישיבה.
למרות כל המספרים היפים האלו, יש לציין כי התחייבויות המועדון עמדו ביום פרסום הדו"ח על 137.91 מיליון אירו, כשמרביתו נוצר בעקבות בניית האצטדיון (משלם המיסים הפורטוגלי מימן 18.4 מיליון אירו מעלות בנייתו, כאשר פורטו לקחה על עצמה את יתרת הנטל).
אבא לא מחליפים
אחת השאלות המעניינות בהקשר של פורטו היא כיצד מקבלים האוהדים את ההתנהלות של המועדון. לפני שהם מספיקים ליהנות מהכוכבים הגדולים שלהם, הקבוצה כבר דואגת למכור אותם. ובכן, האוהדים אולי סובלים מהעניין הזה, אבל מרוויחים מכיוון אחר: פורטו, כמו הקבוצות הפורטוגליות הגדולות האחרות (ספורטינג ובנפיקה) ובניגוד גמור למרבית המועדונים הגדולים ביבשת, מתנהלת בשקיפות מלאה.
בשנת 1998 הנפיקה אגודת פורטו, שכוללת גם את מחלקות הכדורסל, ההוקי, הכדוריד, הכדורעף, הביליארד והאתלטיקה של המועדון, 60% מהמניות שלה בבורסה. כיום, 11% מהקבוצה שייכים לגוף ההשקעות הפורטוגלי Amorim Investments ו-10% נוספים נמצאים בבעלות איש העסקים המקומי פרנסיסקו אלבש פריירה דה אוליביירה. האגודה הותירה בידיה 40%, אך הכוח האמיתי במועדון שייך ל-39% הנותרים, השייכים ל-115 אלף חברי מועדון. בדיוק כמו בשיטת ה"סוסיוס" הנהוגה בברצלונה וריאל מדריד, גם בפורטו בעלי המניות רשאים להדיח את הנשיא מתפקידו.
אבל למה שהם יעשו את זה? מאז ה-17 באפריל 1982, מנהל את המועדון ביד רמה ז'ורז' נונו פינטו דה קושטה. בגיל 73 הוא עדיין נחשב לאניגמה במועדון. הכינוי שלו בפורטוגל הוא "האבא", כלומר האבא של פורטו. למה? כי תחת הנהגתו זכתה הקבוצה ב-17 אליפויות ו-2 גביעי אירופה לאלופות, והפכה לקבוצה הגדולה והחשובה ביותר בפורטוגל. כי הוא היה האיש שיזם את הנפקת הקבוצה בבורסה, מהלך שהציל את הקבוצה מקריסה והפך אותה לאימפריה כלכלית. כי הוא עמד מאחורי הצלחת פרויקט אצטדיון ה"דרגאו". והוא גם האיש שהחדיר מודרניזציה למועדון, כשהקים לו שלוש חברות בת: PortoMultimedia, האחראית על אתר הקבוצה והתנהלותה התקשורתית; PortoCommercial, האחראית על תחום המרצ'נדייז והחסויות של המועדון; וגם PortoSeguro, המתפקדת כחברת הביטוח הרשמית של עובדי פורטו וחברי המועדון שלה.
דה קושטה כל כך פופולארי בפורטו, עד כדי כך שהוא אפילו שרד חקירת שחיתות שהתנהלה נגדו ונגד גורמים נוספים בכדורגל הפורטוגלי מאז 2003, במסגרתה הוא הואשם כי שיחד שופטים ושחקנים של קבוצות יריבות בעזרת כסף ונערות ליווי. במהלך החקירה איימה אופ"א להטיל סנקציות על המועדון ואף להשעות אותו מהשתתפות בליגת האלופות בעונה החולפת. בעקבות פריצת דרך בחקירה ביטלה אופ"א את ההשעיה. דה קושטה, שטען לחפותו לכל אורך הדרך, נוקה באופן רשמי מכל ההאשמות על-ידי בית המשפט של ליסבון ב-3 באפריל השנה. "עכשיו אני אוכל להתרכז במטרה הכי חשובה של חיי", אמר לאחר הזיכוי. "לזכות פעם נוספת עם פורטו בליגת האלופות".
