-"אם היית מאמן קבוצה, את מי היית לוקח אליה, את כריסטיאנו רונאלדו או קאקה?"
-"את דוד וייה".
כך אמר ויסנטה דל-בוסקה, מאמן נבחרת ספרד, במאי 2009, עוד לפני שהפורטוגלי והברזילאי הגיעו לריאל מדריד במסגרת פרוייקט הגלאקטיקוס של פלורנטינו פרס, שקרס פעם נוספת.
הבחירה של דל-בוסקה בחלוץ ולנסיה לא ממש מפתיעה. אחרי הכל, כמאמן הנבחרת, הוא רוצה ששחקניו – ובטח שהמובילים שבהם – ישחקו ברמות הכי גבוהות, אבל באותה מידה הוא יכול היה להזכיר את שמו של פרננדו טורס, עוד שחקן של אלופת אירופה.
לא חסרים שחקני התקפה ספרדים ברמה גבוהה – גם בנבחרת וגם מחוץ לסגל 23 השחקנים למונדיאל - וגם יש לא מעט חלוצים אדירים בעולם, אבל הרקורד של וייה מדבר בעד עצמו.
הוא מעולם לא סיים עונה בליגה הספרדית הבכירה (ויש לו 7 כאלה) עם פחות מ-15 שערים (ולזלאטן איברהימוביץ', למשל, היו העונה 16), בין 2004 ל-2009 סמואל אטו היה השחקן היחיד בעולם שכבש יותר ממנו, ולקמרוני היו רק 6 שערים יותר מלספרדי בפרק הזמן הזה, בקבוצה דורסנית (בארסה) שהבקיעה 129 פעמים (!) יותר מהקבוצות שבהן שיחק וייה (סראגוסה ו-ולנסיה).
לא מספיק מרשים? תוסיפו לכך את העובדה שהוא היה בועט הקרנות והכדורים החופשיים של העטלפים (וגם אם הוא היה מהיר כמו אוסיין בולט, אין שום סיכוי שהיה יכול להרים ולרוץ לנגוח) ותקבלו את הסקורר הכי פורה ובעיקר עקבי שיש בכדורגל העולמי.
אין הרבה שחקנים, אם בכלל, שמחזיקים בממוצע כיבוש של 24 שערים לעונה באחת הליגות הבכירות באירופה, לאורך 7 עונות. פתאום 40 מיליון היורו ששילמה ברצלונה על "אל גואחה", לא נראים כעסקה יקרה כל-כך.
"מצטערים, ילד, אתה קטן מדי"
איפה הכל התחיל? בטואייה, כפר קטן בלאנגראו שבמחוז אסטוריאס, שם נולד וייה ב-1981 למשפחה דלת אמצעים. כבר מגיל קטן הכדור היה דבוק לרגליו, מה שהקנה לו את הכינוי "אל גואחה" ("הילד" בשפה האסטורית), הוא גדל על לואיס אנריקה ואנריקה קאסטרו גונסאלס ("קיני") כאליליו וחלם ללכת בדרכם ולהפוך לכדורגלן.
אלא שבגיל 4 חרב עולמו אחרי שנפצע בצורה קשה ושבר את עצם הירך שברגלו הימנית, איתה שיחק כדורגל. הרופאים רצו לנתח אותו, אבל הזהירו את הוריו המפוחדים שהילד עלול להישאר נכה לשארית ימי חייו. אלו החליטו לוותר על הניתוח ולאפשר לשבר להתאחות עם הזמן, אבל וייה האב, חוסה מנואל, לא היה מוכן לראות מהצד איך חלומו של בנו מתנפץ לרסיסים.
האב, אוהד של ספורטינג חיחון וכורה פחם במקצועו, עזר לבנו לחזק את רגלו החלשה. "אבי זרק אליי את הכדור שוב ושוב כדי שאבעט בו עם רגלי השמאלית בזמן שהימנית היתה בגבס", משחזר "אל גואחה" את המהלך שהפך אותו לכזה ששולט בכדור ב-2 הרגליים במידה שווה.
כשהיה בן 9, דוד וייה הלך עם אביו כדי להיבחן אצל ריאל אוביידו, שקבוצת הבוגרים שלה שיחקה אז בליגה הראשונה, אבל הילד נתקל בסירוב בגלל ש"היה לו גוף קטן מדי". למחרת הוא כבר הצטרף לקבוצת הנוער של לאנגראו המקומית אבל גם ההמשך לא היה קל מבחינתו.
בגיל 14 וייה היה קרוב לפרוש מהמשחק שהוא כל-כך אהב בגלל שבקושי ראה דשא אחרי שהיחסים עם מאמנו עלו על שרטון. "באותם ימים לא הרווחתי כסף ואחרי שישבתי על הספסל כל העונה, כל מה שרציתי היה לעזוב את זה וללכת לשחק עם החברים שלי", סיפר החלוץ, "אבל אבי תמיד תמך בי ועודד אותי עד שהקריירה שלי עלתה על המסלול הנכון".
כעבור 3 שנים "אל גואחה" עזב את לאנגראו ועבר לאקדמיה של ספורטינג חיחון: בית-הספר לכדורגל, "מראו" - בו עברו גם לואיס אנריקה ואבלארדו, שני האסטורים האחרונים שלבשו את מדי ברצלונה – והתחיל לנפק קבלות.
רק תנו לו את הכדור
25 שערים הבקיע החלוץ בן ה-17 ב-2 העונות הראשונות שלו בקבוצת בוגרים כלשהי – במדי המילואים של ספורטינג חיחון, מה שזיכה אותו בזימון לקבוצה הבוגרת. "יש לו טכניקה אדירה וטאץ' נהדר, הוא מסוגל לברוח משחקני הגנה ורואים שיש לו כישרון", סיפר עליו פפה אקבאל, שהעניק לווייה את הצ'אנס בקבוצה הראשונה של חיחון וקיבל ממנו 40 שערים בשנתיים בליגת המשנה.
זה הספיק לריאל סראגוסה, שבדיוק עלתה באותה עונה מליגת המשנה ל-לה ליגה, כדי לחטוף את וייה מאסטוריאס תמורת 3 מיליון יורו. המעבר ל-לה רומרדה איפשר ל"אל גואחה" לשחק בפעם הראשונה בקריירה בליגה של הגדולים והוא החזיר כל יורו ששולם עליו עם 17 שערי ליגה ו-4 בגביע, אחד מהם בניצחון 2:3 בגמר על ריאל מדריד, שזיכו אותו בבחירה לתגלית העונה ב-2003/04.
החלוץ הצעיר, אז בן 23, המשיך לחורר רשתות, כבש עוד 20 פעמים בכל המסגרות בעונה שלאחר מכן, הגיע ל-41 שערים בשנתיים ונמכר על-ידי סראגוסה - שנזקקה לכספים בשל מצבה הכלכלי – לוולנסיה תמורת 12 מיליון יורו.
במסטאייה הוא כבר הפך לאימת ההגנות וסיים את עונתו הראשונה בשורות העטלפים עם 25 שערי ליגה – הכי הרבה ששחקן כלשהו כבש בעונת הבכורה שלו בתולדות ולנסיה – שני רק לאטו במלכות השערים ולפבלו איימאר בטבלת המבשלים עם 8 אסיסטים.
היכולת של וייה למצוא את הרשת בכל צורה שהיא – ברגל שמאל, ימין, בנגיחה, אחרי דריבל, בכדור חופשי – מעוררת הערכה אבל מה שעוד יותר מדהים זו העקביות שלו. הוא יכול להחליף עמדות, קבוצות ומאמנים (ובעונה אחת בוולנסיה, היו לו ארבעה כאלה), אבל תמיד יספק את הסחורה.
בעונת 2008/09 "אל גואחה" השווה את שיאו בן 31 השנה של מריו קמפס כשכבש 28 שערי ליגה, ב-3 מתוך 5 העונות האחרונות, הוא היה בין 4 המבקיעים המצטיינים בליגה מבחינת ממוצעי הבקעה פר משחק, הוא ממוקם חמישי בכובשי כל הזמנים של ולנסיה כשכל הארבעה שמקדימים אותו, לבשו את מדי העטלפים במשך יותר עונות ממנו והוא זכה עימם בגביע ב-2007/08.
ראול מי?
וייה שזומן לראשונה לנבחרת הבוגרת של ספרד ב-2005 כשהיה שחקן סראגוסה, הביא את היכולת הפנומנלית שלו באיזור הרחבה גם לזירה הבינלאומית. במונדיאל 2006, שהיה הטורניר הגדול הראשון שלו, הוא אמנם היה שחקן הרכב אבל לרוב הוחלף בין הדקה ה-55 ל-60, אבל גם זה לא הפריע לו לכבוש 3 פעמים מתוך 3 משחקים שעלה בהם ב-11, מול אוקראינה (צמד) וצרפת, בשמינית הגמר.
ביורו 2008, שבו ראול נותר מחוץ לסגל, וייה הפך לשחקן הרכב קבוע בהתקפה, לצד פרננדו טורס, ירש את חולצה מספר 7 מהסמל של ריאל וסיים כמלך שערי הטורניר עם 4 כיבושים – מול רוסיה (שלושער) ושבדיה (שער ניצחון). "שיתוף הפעולה ביני לבין טורס מצויין, שנינו לוחצים על היריב ומייצרים מצבים אחד לשני", מספר "אל גואחה", ששבר את שיא הנבחרת להבקעות בשנה אחת אחרי שהרעיד את הרשת 12 פעמים ב-2008.
אז מה הסוד של הילד מאסטוריאס? התנועה שלו והמהירות. "הריצות האלכסוניות שלו לשטחים מתים והבריחה משחקני הגנה, כמו גם קבלת ההחלטות שלו על המגרש עושות את ההבדל", מסביר אקבאל. "הוא מאוד נחוש, יש לו ביטחון והוא אף פעם לא מתוח ליד השער", אומר עוזר מאמן ולנסיה, חואן קרלוס קארסדו, על החלוץ שגרם לאחד משחקני ההגנה של אינטר לומר אחרי משחק בין הקבוצות בליגת האלופות בעונת 2006/07: "הוא גרם לנו להיראות כמו חבורת אידיוטים".
צ'אבי אלונסו, שיפגוש את וייה במשחקי הסופר-קלאסיקו, אמר על חברו לנבחרת: "הוא סקורר מלידה, חכם, זריז, חזק, יש לו שליטה נהדרת בכדור ב-2 הרגליים והוא בקושי צריך שניה כדי לשחרר בעיטה". גם אם זה מחצי מגרש. תשאלו את דודו אוואט, שספג שער מרגלי החלוץ מאיזור קו מחצית המגרש, תוך כדי סיבוב, כשהישראלי שיחק בדפורטיבו לה-קורוניה בפברואר 2006.
"וייה הוא פנומן, הכי טוב באירופה", אמר "קיני", אלילו של "אל גואחה" ומי שזכה 5 פעמים במהלך הקריירה בתואר הפיצ'יצ'י. "אני הכי אוהב לראות אותו משחק בין 2 הבלמים כי אז יש לו יותר אופציות בהתקפה אבל זה לא ממש משנה לו", טוען אקבאל, "בתור חלוץ, אין לו אגו, ואם הוא יראה הזדמנות לבצע דאבל-פס, הוא יילך על זה במקום על בעיטה".
קארסדו מסביר: "שערים מגדירים חלוצים אבל לווייה יש רפרטואר הרבה יותר גדול מכיבוש שערים. הוא יכול ללכת לאגף, לפתוח את המשחק לאחרים ויש לו ראיית משחק טובה כדי למסור לשחקן פנוי".
וזה בדיוק מה שברצלונה חיפשה כשהיא הביאה את וייה מוולנסיה. "זלאטן איברהימוביץ' לא עומד למכירה", אמר בשבוע שעבר נשיא אלופת ספרד, ז'ואן לאפורטה, ואם הוא יעמוד במילתו (וצריך לזכור שב-13 ביוני הוא יפנה את תפקידו), אז "אל גואחה" יגיע לקאמפ-נואו לעמדת הקיצוני השמאלי, על תקן המחליף של תיירי הנרי, שהירידה הקיצונית בכמות השערים שלו בהשוואה לאשתקד (4 לעומת 26), פגעה העונה בקטאלונים.
"אני אוהב את הסגנון של ברצלונה וזה כיף לשחק עם כל השחקנים הקטנים שלה (צ'אבי ואינייסטה למשל) בנבחרת", אמר וייה שבניגוד לאיברהימוביץ' והנרי, לא אמור להיתקל ביותר מדי קשיים בהסתגלות למדי הבלאוגראנה, בטח כשמסביבו יהיו גם מסי ודני אלבס.
אחרי הכל, הוא משחק כבר 7 עונות בליגה הספרדית הבכירה, את צ'אבי, אינייסטה, פויול, פיקה ובוסקטס הוא מכיר היטב ועם ויקטור ואלדס ופדרו הוא ייסע לדרום-אפריקה. "אני כבר לא יכול לחכות כדי להתחיל לשחק בברצלונה", אמר וייה עם הגעתו לבירת קטאלוניה לצורך הצילום המסורתי עם סמל המועדון. 35,000 האוהדים שהגיעו להצגה שלו בקאמפ-נואו, הוכיחו שלא רק הוא לא יכול לחכות.
