שנת 2011 היתה שנה של ספורט נהדר. למרות שלא היה מונדיאל, יורו או אולימפיאדה, כוכבים חדשים נולדו, אחרים בלטו וחלקם כיכבו. אבל דווקא השנה היו מספר ספורטאים שבלטו מעל כולם. כאלו שמנעו מאחרים להיות אנשי השנה בגלל שהם פשוט עילוי במה שהם עושים הכי טוב. השנה ריאל היתה מדהימה, רונאלדו קורע רשתות ושוב שיאים ובכל תקופת זמן אחרת, הם היו הטובים בעולם. רק שהפעם יש קבוצה אחת, טובה הרבה יותר.
פעמים רבות בתולדות המין האנושי התעוררו מחלוקות שפשוט אי אפשר היה לגשר עליהן. הפתרון לקונפליקטים בין הדמוקרטים לרפובליקנים, בין הישראלים והפלשתינאים וכמובן בין מעריצי סקעת ומעריצי מויאל טמון בהכרה שבעצם אין פתרון.
סביר להניח שגם את היריבות החמה בין ריאל מדריד לברצלונה לעולם לא יצליחו לקרר. למרות "סיפור האהבה" בין מועדוני הפאר, גם אחרון אוהדי הבלאנקוס בוודאי יסכים כי שנת 2011 היתה עוד פרק מתוק בספרי ההיסטוריה של הפרעוש וחבריו.
מי הוא איש השנה שלך? כנסו, דרגו ותוכלו לזכות במכשיר מוטורולה RAZR.
הפנקס פתוח והיד משלמת
כמו כל שנה גם בעונת 2010/11 התחילה היריבות הבלתי נגמרת בקול תרועה רמה. בבירת ספרד החליטו לעצור את ההגמוניה הקטלונית בכל מחיר ולשם כך דאגו להביא לברנבאו את האיש האחרון שעשה זאת - ז'וזה מוריניו, מי שהדיח את ברצלונה וזכה עם אינטר בליגת האלופות עונה לפני כן.
"המיוחד", שפתח חשבון פרטי עם אוהדי ברצלונה בתור מאמן הנראזורי, ביקש מנשיא ריאל, פלורנטינו פרז, צ'ק פתוח לשחקני רכש והוא אכן קיבל זאת. גם בצד הקטלוני ראשי הקבוצה לא החסירו ממאמנם מאום והעמידו לרשות פפ דמי כיס של 70 מיליון יורו לרכש.
אם רשימת הרכש של הפורטוגלי התאפיינה בפרחי בוסר כאנחל די מריה, מסוט אוזיל, סמי חדירה, פדרו לאון וסרחיו קנאלס, שנוספו לריקרדו קרבאליו (המלווה הצמוד של מוריניו מאז ימי פורטו). הספרדי דווקא העדיף להשקיע במגן-קשר הברזילאי אדריאנו ובדויד וייה, שהחליף את החלוץ הסורר זלאטן איברהימוביץ'.
אחרי שהמאמנים סגרו את פנקס הרכישות, הם התכוננו לפתוח את היריבות המרה שעלתה מדרגה עם בואו של המיוחד לברנבאו.
שלום לה מניטה
כצפוי, היריבות המרות רצו כמעט ללא הפרעה בפסגת ה"לה ליגה" כששתיהן מציגות כדורגל נפלא לעיניים, אך גם גווארדיולה וגם מוריניו ידעו שהמבחן המרכזי והיחיד בליגה יהיה במפגשי הקלאסיקו האדירים בין הקבוצות. המפגש הראשון התרחש בקאמפ נואו כשמוריניו וחניכיו הגיעו ממרומי הטבלה. למרות שהקלאסיקו הוא "עוד משחק ליגה שהמנצחת בו זוכה ב-3 נקודות", כל ספרד ידעה שמדובר במלחמה ושהניצחון המוראלי הוא בעצם העניין המרכזי.גם לבלאוגרנה וגם לבלאנקוס היה הרבה מאוד להוכיח בקלאסיקו הראשון של העונה. בצד הלבן רצו לסיים את רצף ארבעת ההפסדים הרצופים במפגשים אלו ואילו הקטלונים רצו לנקום באיש היחיד שהצליח לעצור אותם בעידן גווארדיולה. לצערם של הבלאנקוס, הרצף האיום נמשך ב"סימן חמש" - ברצלונה ניצחה בפעם החמישית ברציפות משחק קלאסיקו בתוצאה המשפילה 0:5.
אותה "לה מניטה" (ביטוי לחמישייה שנובע מחמש אצבעות היד) לא היתה דבר חדש במפגשי הקלאסיקו. כבר בשנות ה-90 רומאריו הברזילאי וחבריו השפילו את ריאל עם חמישייה ביתית. לא חלפה שנה ואיבן סאמורנו הצ'ילאני נקם בקטלונים והוליך את הלבנים לניצחון זהה בברנבאו. מה שכן הפתיע באותה מניטה היתה ההתנהגות הברוטאלית של מוריניו וחניכיו, שבמקום להתעסק בכדורגל העדיפו פעם אחר פעם להיכנס בברוטאליות בשחקני ברצלונה והביאו את השנאה בין המועדונים למחוזות חדשים.
אביב הגיע, קלאסיקו בא
לאחר אותה לה מניטה מפורסמת החיים בספרד חזרו למסלולם, שתי הקבוצות המשיכו להשפיל כל יריבה שנקלעה בדרכן ובליגת האלופות ריאל סוף כל סוף הצליחה להתגבר על מחסום שמינית הגמר לראשונה מזה שנים. אם בכל שנה חודשים אפריל ומאי מסמנים את בואו של האביב, חודשים אלו סימנו בשנת 2011 את בואו של הקלאסיקו. לא פחות מארבעה מפגשים בין הקבוצות חיכו לאוהדי הספורט ברחבי העולם במרווח של שבועיים וחצי.
גם חג הקלאסיקו החדש לא בישר את סיומה של ההגמוניה הקטלונית, מוריניו וחניכיו אומנם לקחו את הגביע הספרדי עם ניצחון 0:1 משער של רונאלדו, אך בליגה הבלאנקוס לא הצליחו לצמצם את הפער ובנוסף הם הודחו מליגת האלופות אחרי עוד תצוגה תוצרת כחול-ארגמן.
ראשון ואין ראשית לראשיתו
בשתי היריבות המרות תמיד שיחקו אשפי הכדור הגדולים שידע אי פעם עולם הכדורגל. אלפרדו די סטאפנו, פרנץ פושקאש, דייגו מראדונה, רונאלדו הברזילאי, זינדין זידאן, חריסטו סטויצ'קוב וכמובן ראול הם רק קמצוץ מאותם גאונים ששיחקו בברצלונה או בריאל.
בדיוק כמו שהיריבות בין הקבוצות הולכת ומתפתחת ככל שהשנים עוברות, כך גם היריבות בין השחקנים הבולטים שמובילים אותן. גם בשנת 2011 קרב הטיטאנים הוכרע לטובת הקטלונים בזכות הנוק-אאוט המוחץ של ליונל מסי על יריבו המר, כריסטיאנו רונאלדו.
הקרב בין השניים החל עוד לפני שהפורטוגלי הגיע לספרד. כבר בעונת 2007/8, כשכריסטאנו שיחק בשורות מנצ'סטר יונייטד וזכה עימה בליגת האלופות, הוא הבחין באותו פרעוש שלאט-לאט השכיח מאוהדי הבלאוגרנה את אלילם הברזילאי רונאלדיניו.
כעבור שנה הארגנטינאי נמוך הקומה ניצח את רונאלדו והיונייטד בגמר ליגת האלופות ובנוסף זכה בתואר השחקן הטוב בעולם. מאז אותה זכייה (שבאה על חשבון הפורטוגלי) הסיפור בין השניים הוא העתק גמור למצב של קבוצתיהם. רונאלדו רץ מבקיע, מבשל ומציג יכולת פשוט פנומנלית, אך כל מה שהוא עושה, הפרעוש הקטן עושה טוב יותר והרבה יותר בקלות.
בשבוע שעבר ניתח פסיכולוג הספורט המפורסם אוליבר מרטינז את התנהגותו של רונאלדו בסופר קלאסיקו האחרון וטען כי הוא סובל מתסכול וחרדות שיוצרים אצלו התרגשות יתר ואיבוד שליטה עצמית. אותה חרדה מהפרעוש היתה גם נקודת המפתח בקרב בין השניים ב-2011. ובמפגשים ביניהם ניתן היה לראות בבירור שאולי רונאלדו יותר יפה, יותר שרירי וללא ספק יותר "נוצץ" מהארגנטיני הצנום, אך כשמדובר בכדורגל, אי אפשר להזכיר את שניהם באותו משפט.
לסיכום, גם ב-2011 השם שהמשיך להיות מזוהה עם הבלאנקוס היה שמו הססגוני של ישוע בן גלגולא. למי שלא יודע (סבירות גבוהה שהרבה מכם לא ידעו) אותו גלגולא היה סגנו של בר כוכבא.
אין ספק, לריאל היתה עונה מצויינת, עונה שכנראה היתה מספיקה לזכות באליפות כמעט בכל ליגה אחרת. גם רונאלדו הציג עונה פנטסטית וזכה בתואר הפיצ'יצ'י בזכות ההספק המדהים של 40 שערים ב-38 משחקים. לצערם של אוהדי הבלאנקוס, גם השנה היו אלה גווארדיולה, מסי ושאר חברי להקת הטיקי-טקה שהיו רמה אחת מעל כולם. במיוחד, רמה אחת מעל ריאל.
