היום זה היום של חיפה. עם התחושה הזאת קמתי בבוקר, שפעתי אופטימיות בערך כמו פקח עירייה שנזרק במרכז תל אביב בשישי בערב - לא יודע איך ולמה, אבל היום אנחנו לא חוזרים בידיים ריקות.
בחמש בערב נכנסתי למערכת לקחת את הכרטיסים שהשאיר לי חבר, שיחה קצרה הבהירה לי שאולי אני הוזה.
הרבה השערות נזרקו לחלל האוויר, אבל אני בשלי המשכתי. כדי העביר את הזמן קראתי כתבות על המשחק. גם ככה השעה היתה רק חמש ורבע. רק בישראל אתה יוצא למשחק שמתחיל ברבע לעשר בערב בחמש בצהריים, וגם זה רק כי אני גר במרחק רבע שעה מאצטדיון רמת גן ומגיע עם רכב.
אספתי את הדייט שלי והתחלתי במסע הרגלי לאצטדיון כשהתחיל מבול. החניה מסביב לאצטדיון כמובן סגורה, כיאה לימים שבהם מתקיים משחק גדול, למה שנחנה קרוב אם אפשר להחנות בז'בוטינסקי?
הגעתי לאזור הכניסה ובשעה 8 לערך המקום נראה שומם למדי ותהיתי מהיכן יזרמו להם פנימה ארבעים אלף איש. טוב זה צ'מפיונס, כאן כנראה עושים הכול בשקט ובנימוס.
התיישבנו ביציע 1 למטה, וליבי נחמץ אל מול הר האדם השואג מולי ביציע 11-12. מבט חטוף לשמאל ולמעלה גם כן עורר בי תחושת אכזבה קשה על היותי לא בתוך הבלאגן שהתרחש לו ביציע 4.
פתאום הושמע המנון הצ'מפיונס, ממש כמו שראינו בטלוויזיה, ונדמה שכל הצרות של העולם נשכחו - כמה חבל שזה לא עובד על בחורות. את המשחק הראשון פספסתי בעקבות טיסה לחו"ל, ולרגע צבטתי את עצמי ולא האמנתי, שאחרי אלפי שעות צפייה בטלוויזיה באמת זכיתי לקחת חלק במפעל הזה ועוד על אדמת הקודש.
המשחק נפתח, ואפילו התהיות על אי שילובו של גאדיר נשכחו. בעשרים הדקות הראשונות נדמה היה שגם חיפה באה להסתכל, בעיקר על אחד בשם דייגו, שהבהיר לנו מדוע הכדורגל נחשב למשחק פשוט. הוא פשוט לקח את הכדור פעם אחר פעם ועשה מה שהוא רוצה על המגרש, פשוט...
חיפה התעוררה ובדקה ה-28, בדיוק כשבופון סיים עוד אספרסו איטלקי קצר, הוא הוכיח לנו מדוע הוא נחשב לשוער הטוב בעולם לדעת רבים. כולם כבר ראו את הכדור ברשת, בעיקר דבאלאשווילי, רק לג'ינלואיג'י היו תוכניות אחרות, בעוד הצלה מן המניין עבורו, הצלה שיש שוערים שאחריה היו תולים את הכפפות.
זמן פציעות הגיע, ועימו ההסבר לדייט שלי שגם לפני המשחק הייתי סוגר על 0:0 במחצית. עבורה היה זה משחק כדורגל ראשון, ועל כל פליטת פה שלי היא הסתכלה במבט תמיהה של תינוק להורים מציקים.
עוד לא הספקתי לסיים את המשפט: "אמנם עוד לא נגמרה המחצית", הגיע קאסרס, אחד שבשידורים של בארסה בשנה שעברה נראה חיוור כמו לבקן במשחק של קאמרון, הגביה מימין וההמשך ידוע. איך אנחנו מתים על זמן פציעות.
עם פתיחתה של המחצית השניה חיפה היתה בהתלהבות. גם הקהל התלהב, אך אצטדיון רמת גן הוא סוג של נס אקוסטי, כמה שלא תצעק תמיד נדמה לך שחוץ ממך אף אחד לא שומע. 40000 צופים מצליחים ליצור רעש של מסיבת תה באחוזת ראשונים, וממש לא באשמתם.
שמרתי על אופטימיות, בדיוק כמו כל הצופים שעשו דרכם ביום הכי סגרירי בשנה, אך הישועה לא הגיעה. עוד הגבהה שלא עוברת את הקו הראשון מצד ימין, ואפילו הדייט שמבינה בכדורגל כמו שאני מבין בתכנון חתונות, עלתה על כך שלשחקנים פה יש קושי בלעשות אפילו את הדברים הבסיסיים ביותר.
השופט שרק לסיום, ושחקני יובנטוס רצו לחגוג עם מעט האוהדים שעשו דרכם מאיטליה. ניקולה לגרוטלייה הסתובב עם חולצה לבנה שעליה הכיתוב I love Israel, ובחמש דקות עשה עבודת הסברה יותר טובה עבורנו מכל שלושת שרי החוץ האחרונים של ישראל גם יחד. וגם הוא לא יודע אנגלית.
עשר דקות אחרי כשכולם כבר היו בחדרי ההלבשה, רק אחד אלמוני בשם פאביו קנאבארו, נשאר לעשות ספרינטים מרחבה לרחבה, במפגן של מקצועיות. מאחוריו צעקו לו פאביו פאביו, אך הוא המשיך לרוץ מצד לצד אחוז דיבוק. גם לתסכול על כך שלא שיחק כנראה היה חלק בעניין.
הקהל החיפאי עשה כבר כולו את דרכו החוצה, פילס עצמו בשלוליות אל עבר הרכבים שחנו בכל גוש דן. שוב פעם נשארנו עם טעם של החמצה, שוב פעם בידיים ריקות. אבל לכעוס? אי אפשר באמת לכעוס על הקבוצה שאנחנו אוהבים.
אנחנו נהיה שם גם בפעם הבאה, בגשם או בשמש, כי בינינו, לא סתם אומרים- העיקר הכוונה.
