גם העונה זכתה אינטר באליפות איטליה. בניגוד לשנים קודמות, זה הלך קשה מהצפוי כשהמאבק הוכרע רק במחזור הסיום. אך בסופו של דבר, קרה מה שהי די צפוי טרם התחילה העונה.
ניצחון חוץ 0:1 על סיינה משער של דייגו מיליטו הבטיח לכחולים-שחורים את התואר עם 82 נקודות, שתיים יותר מרומא שניצחונה בקייבו 0:2 במחזור האחרון לא הספיק. בליגה האיטלקית המידרדרת, כשמילאן ויובה, אלו שאמורות להוליך ולפחות לתת פייט לאלופה, נראות כמו שהן נראות, זה באמת לא מפתיע.
אני אסתכן ואגיד שגם בשנה הבאה תהיה אינטר אלופת איטליה - בהנחה שמוריניו יישאר, הנחה לא מבוססת בעליל. זוהי גם לא סתם אליפות. מדובר באליפות ה-18 של הנראזורי, שמציבה אותם מעל יריבתם השנואה והנצחית, מילאן, עם אליפות אחת יותר.
זו היתה גם אליפות חמישית ברציפות של אינטר, הישג שלא שוחזר מאז עשתה זאת יובנטוס בשנות השלושים של המאה הקודמת ושניה בעידן ז'וזה מוריניו. בשנה שעברה זה הלך הרבה יותר קל, אבל השנה ההבדל העיקרי הוא העונה הארוכה בליגת האלופות שהביאה אותה עד לגמר.
העונה המתישה בכל הזירות מנעה ממנה ריכוז מוחלט בליגה. גם כך, הטוענת השניה לכתר, רומא, ממשיכה להתעקש שלא לזכות ואיך לא, סיימה שוב שניה, כשהיא מקפידה לפספס כל הזדמנות לעקוף את האלופה.
אליפות זה הרגל, מוראטי רוצה אליפות אירופה
אינטר יכולה להשלים טרבל מדהים, לאחר שזכתה גם בגביע. גם זו לא הפתעה גדולה, למרות שלזכות בגביע זה תמיד סוג של פרס. בגמר פגשה אינטר את רומא, ובדיוק כמו במאבק האליפות, רומא התעקשה לבעוט בדלי, במשחק שדמה יותר לקרב איגרוף מתמשך מאשר למשחק כדורגל. דייגו מיליטו, מי אם לא הוא, בעוד מבצע סולו מדהים, הוכיח שהוא בהחלט אחד החלוצים הטובים בעולם כיום והעניק לה את הניצחון בדקה ה-40 עם 0:1 קטן ומתוק.
אם לומר את האמת, אם לא מוריניו עומד על הקווים, אינטר ככל הנראה לא היתה מעניינת יותר מדי אוהדים מחוץ לאיטליה. שתי סיבות יש להייפ הגדול ולעניין שנוצר באינטר בפרט ובליגה האיטלקית בכלל השנה - הראשונה נקראת ז'וזה מוריניו. השניה, יש שיאמרו שבאה רק בעקבות הראשונה, נקראת גמר ליגת האלופות. הסיבה השניה, היא גם זו שבעקבותיה הובא ככל הנראה "המיוחד" למילאנו מלכתחילה. בשביל אליפות - גם מאנצ'יני הספיק. אבל אחרי אין ספור ניסיונות כושלים, ומאות מיליוני דולרים שביזבז מאסימו מוראטי, נשיא אינטר, הגיעה הקבוצה סוף סוף לשלבים הגבוהים במפעל היוקרתי ואולי אף תביא את הגביע למילאנו.
הפעם האחרונה בה זכתה אינטר בגביע האלופות היתה בעונת 64/65 עם ניצחון 0:1 בגמר על בנפיקה, עונה שכללה גם טרבל - עם הסקודטו וגביע העולם לקבוצות. אז אימן את הקבוצה הלניו הררה האגדי וחשוב מכך - הבעלים של הקבוצה היה אנג'לו מוראטי, אביו של מאסימו, בעל השליטה במועדון היום.
כעת, כשאילן היוחסין ידוע, ברור לכולם מדוע ממשיך הבן מוראטי לבזבז אינספור מיליונים בקבוצה שזכתה באליפות 5 פעמים ברציפות, כמו גם מדוע הובא הפורטוגלי. בפעם האחרונה שאינטר הגיעה למעמד הגמר זה היה מזמן, בעונת 71/72, אז נכנעה לאייאקס האימתנית מצמד שערים של יוהאן קרויף.
יובה ומילאן אנמיות, אינטר השתדרגה
איש כבר לא יזכור גם שחמישה מחזורים לסיום אינטר עוד היו בפיגור נקודה אחרי רומא. לעומת זאת, את הפתיחה של העונה הזאת, יהיה קצת יותר קשה לשכוח. כבר במחזור השני נפגשה אינטר לדרבי המילאנזי הרותח, והשאירה את שחקניו של לאונרדו המומים עם 0:4 מוחץ. למעשה, בכל העונה, לא סבלה אינטר כמעט מאף משבר בליגה, למעט מקרה יוצא דופן בו לא ניצחה ברצף שני משחקי ליגה.
האנמיות של יובה ומילאן, ביחד עם הפתיחה הנוראית של רומא, איפשרו למוריניו לחלק את הקלפים נכון, כשבדרך הוא גם השליך את מירב יהבה של הקבוצה על ליגת האלופות. גם בדרבי השני, כשהם בשחקן פחות מהדקה ה-27, הוכיחו שוב חניכיו של מוריניו שהם גדולים על הליגה בכלל ועל מילאן בפרט, על אף המומנטום המצויין איתו הגיעו הרוסונרי למשחק.
אינטר היתה קבוצת כדורגל מצוינת גם לפני מוריניו, אך השנה נדמה שהיא עשתה את קפיצת המדרגה לה ציפו אוהדיה. החוזק שלה, ביחד עם סגל רחב ומצויין להפליא, איפשרו לה להחזיק עצמה בחיים בכל המפעלים בו זמנית וברגעי האמת תמיד ידעה הקבוצה של מוריניו להתעלות.
גם שחקנים שכבר לפני כן נחשבו לטובים בעולם כמו מייקון, קמביאסו ולוסיו עשו השנה קפיצת מדרגה. לעומתם, אפשר לראות שחקן כמו וולטר סמואל, שכבר נחשב לבלם גמור בריאל מדריד, ממצב את עצמו שוב כאחד הטובים בעולם בגיל 32. דייגו מיליטו, גם כן בחור לא צעיר, שבקרוב יחגוג שלושים, הפך לחלוץ החם באירופה בחודשיים האחרונים.
אינטר השתפרה כמעט בכל פרמטר בעידן מוריניו, שכבר הפך לסוג של אל, על אף שבכל הזדמנות מצהיר שהליגה האיטלקית היא לא המקום בשבילו. הפורטוגלי מצליח תמיד ליצור תחושה של מלחמה בקבוצות אליהן הוא מגיע ולמתג עצמו כמעין גנרל כל יכול שאליו צריך לסגוד. להיות עם מוריניו כמאמן זה בדיוק כמו להיות מאוהב - לא משנה מה ייאמר, האהבה מעוורת והכול נראה ורוד.
"המיוחד" לא אוהב את מילאנו, רוצה את מדריד
כך קורה שכל ההצהרות של מוריניו והספקות לגבי הישארותו מתקבלות בהבנה וללא שום בעיה. תוסיפו לכך מחוות כמו שעשה מוריניו רק לאחרונה, כשניגש לאחד האוהדים שהמתין בתור עם סיכוי קלוש להשגת כרטיס לגמר הצ'מפיונס והגיש לו כרטיס כניסה לגמר, כביכול כרטיס עודף שהיה ברשותו, מתוך בקשה שבסה"כ יתרום את מחיר הכרטיס לצדקה, אז קיבלתם גם אליל אוהדים.
הסיכויים שמוריניו יישאר באינטר נמוכים. כבר אחרי הזכייה באליפות הוא הספיק להצהיר שוב שהליגה האיטלקית היא לא בשבילו, שהוא היה מעוניין לעבור לספרד ולא צריך מאסטר במתמטיקה בשביל לעשות אחד ועוד אחד ולהבין לאן מועדות פניו של "המיוחד". ריאל מדריד ככל הנראה תהיה השושלת החדשה של מוריניו, אך לפני כן נותר לו ביחד עם אינטר להשיג עוד תואר אחד.
אינטר תפגוש בגמר ליגת האלופות את באיירן מינכן. ניצחון יבטיח למוריניו ולאינטר טרבל היסטורי (אליפות וגביע באיטליה ביחד עם גביע האלופות), ויבטיח סופית את עזיבתו של הפורטוגלי בדרך למלחמה הבאה שלו. הפסד יביא שלל הצהרות מעניינות (האמת שבכל מקרה יהיה מעניין) ואולי יעלה במעט את הסיכוי שלו להישאר.
בכל מקרה, בדיוק כמו בשיטה ההוליוודית, בסה"כ מדובר פה בשיחזור ההיסטוריה. מאסימו בתפקיד אביו אנג'לו ומוריניו בתפקיד הלניו הררה. אחרי הכול, מאסימו הוא אדם פשוט. יש לו כסף, בחורות, עסקים וכל מה שהוא רק יכול לרצות. רק דבר אחד חסר, שבארוחת שישי של אחרי גמר הצ'מפיונס ליג, עם כל האהבה הגדולה לאביו, יפסיקו להזכיר את שניהם בשני משפטים שונים. אחרי זה כבר כלום לא ידאיג את ההוא שממשיך לקרוא לאביו "אבא אנג'לו" עשרים וחמש שנה אחרי שהאחרון נפטר. ואם יהיה סלט אבוקדו טוב, אז אדרבה.
