נבחרת הכדורגל של ישראל הפסידה אתמול 1:0 ליוון. הסיכויים שלנו לעלות ליורו כמעט ונכחדו, אבל למי שבאמת מכיר את הכדורגל שלנו מקרוב, קשה להגיד שזה מפתיע. זה אפילו לא אמור להיות מאכזב. הכתובת של ההפסד הזה נמצאת על הקיר ממש מולנו, רק שאנחנו לא מבינים את זה.
הבעיה של הכדורגל שלנו, בדיוק כמו מרבית הדברים במדינה הזו, נובעת מההתנהלות, או יותר נכון החוסר בהתנהלות. התשתית, או יותר נכון - האין תשתית שקיימת כאן.
תעשו לעצמכם טובה. קומו שבת הבאה מוקדם בבוקר, כנסו לאוטו וסעו למגרש הכדורגל הקרוב לביתכם. אני לא מדבר על הכאילו אצטדיונים שיש לנו(למרות שגם לזה נגיע בהמשך), אלא למגרש אימונים. כאלה שהאחים הקטנים שלכם, בני הדודים שלכם, או אולי אפילו אתם העברתם בהם שנה או יותר בתור ילדים ובני נוער.
כשתגיעו לשם, סביר להניח שיתנהל שם משחק כלשהו. כמעט כל משחקי מחלקות הנוער מתנהלים בשעות הבוקר של יום שבת. אחרי שהגעתם, תחפשו מקום לשבת, בין שלל שאריות הגרעינים, בקבוקים וזבל שיש שיקראו לו יציע. בסוף סביר להניח שתמצאו פינה. אחרי שתעברו עליה עם עיתון כדי לעשות קצת נקיון, תגלו שאתם יושבים מאחורי שער כלשהו, ללא שום הגנה כנגד השמש.
השלב הבא הוא הרצון לשתות משהו, תלכו לחפש משהו להרטיב איתו את הגרון. קולר למים קרים, אולי ברז, סביר להניח שלא תמצאו. אולי קיימת איזו קנטינה, שיקלית אם תרצו, שגם בשטח האש הכי נידח בצאלים הייתה מתקבלת בשריקות בוז. אל תחלמו על שירותים חס וחלילה.
אבל כל זה ניחא, מילא שאי אפשר לראות משחק כמו שצריך. עכשיו תסתכלו על הדשא, או כביכול דשא שנמצא מולכם, ותראו את אסופת החול הזו, שעליה מתאמנות סביר להניח 10 קבוצות במהלך השבוע לא כולל בוגרים. יום יום.
על אותה אסופת חול, אמורים ללמוד הילדים שלנו שיום אחד יגיעו לבוגרים לשחק. אין זה מפתיע, שאין לנו מגן ימני אחד בכל הליגה שמסוגל להרים כדור כמו שצריך. אולי עלי עותמאן שלא מקבל דקה, אולי עומר ורד. אייל משומר בחור חביב, ספרינטר מצוין, אבל תנו לו לתת פס על חמישה מטרים ותקבלו את המציאות בפנים. הבעיה היא שהוא לא אשם. כשאתה מעביר את כל שנות הנוער שלך על מגרשי חול, או במקרה הטוב כאלו שהיה בהם דשא בדיוק לחודש בתחילת העונה, עד שהעומס הכריע אותם, לא פלא שאין לך יסודות בסיסיים. לא פלא שאין כאן כדורגל.
הבעיה של הכדורגל הישראלי הייתה ונשארה התשתית. נכון פיזית וגנטית אנחנו נחותים מזה האירופאי, אבל יש לנו שחקנים כשרוניים ואפשר לחפות על כך. ראו דוגמת דרום אמריקה, או יפן. הבעיה היא שלאף אחד לא נראה שבאמת אכפת. עוד לא היה כאן יו"ר התאחדות אחד שניסה לעשות רפורמה כלשהי. שהכריח מועדונים במקום לקנות זר נוסף להקים עוד כמה מגרשי אימון.
למכבי נתניה אין אפילו מגרש אימונים. אחד ממועדוני הפאר של הכדורגל הישראלי בשנת 2011. שחקני הנוער שלה נודדים בין שלל מגרשים קרובים כרחוקים, ברובם הדשא כנראה לא קיים. זה כמו שיצפו שרץ 100 מטר יתאמן כל החיים בים ולא על מסלול ויגיע לתוצאות.
בביקור הבא שלכם בגרמניה, יוון, אפילו פולין, תעשו לעצמכם טובה ותראו איך בכל עיקול שלא תעברו יש מגרש כדורגל. לכל מועדון קטן כגדול יש קומפלקס אימונים מפואר שאפילו מכבי חיפה לא חולמת עליו. בגרמניה לכל מועדון מהליגה השלישית יש קומפלקס אימונים יותר טוב מכל קבוצה בליגת על, ראיתי זאת במו עיניי.
אנחנו יכולים להמשיך להתעסק עד מחר בזרים החלשים שמגיעים לכאן, בכישלון להעפיל לליגת האלופות או באצטדיון רמת גן. אבל השורה התחתונה היא שאת השחקנים שיאכזבו אותנו עוד עשר שנים אנחנו מפסידים כבר עכשיו. במחסור במגרשים, במחסור באצטדיונים, במחסור בתשתית בסיסית ללמוד בה את רזי מקצוע הכדורגל, במחסור בתרבות ספורט.
אחרי זה נספר שיש לנו מוצי'לרים, יש שיקראו להם לגיונרים, שרובם משחקים בליגות זניחות באירופה בהן הרמה לא יותר גבוהה מישראל, שיביאו לנו את הניצחון. להוציא את בניון, טל בן חיים ומליקסון, ואולי שכחתי מישהו, עוד לא היה כאן שחקן אחד שיצא לחו"ל ורשם התקדמות.
כולם חוזרים עם הזנב בין הרגליים, במרבית המקרים בכושר ירוד בהרבה מזה שאיתו יצאו לשם. אני לא מדבר כמובן על הדור של ברקוביץ ורביבו, גם יחידי סגולה בזמנם, שהיו שתי רמות מעל כל שחקן שיש לנו בנבחרת היום.
אז אפשר להמשיך לבכות, להגיד שמרכז ההגנה של היוונים איטי(אם הוא איטי אז מה אנחנו), שלא הופענו ושלל תירוצים. האמת שהיא שאנחנו פשוט פחות טובים. הכדורגלן הממוצע שלנו פחות טוב ממקבילו האירופי וזו פשוט עובדה.
עד שלא נעשה כאן רפורמה, עד שלא נתחיל להזרים את הכספים למחלקות הנוער במקום לכל הסחלה האירופי שמגיע לכאן, לא נתקדם לשום מקום. נמשיך לחשוב שיש לנו כדורגל, שיש לנו שחקנים כשרוניים, שאנחנו צריכים לנצח בבית כל נבחרת. אז נחשוב. המציאות, לצערנו, תמשיך להכות לנו בפנים.
