יש תמונות בחיים, שלא משנה כמה תסתכל עליהן - אתה לא באמת תאמין שהן קרו. ג'נט ג'קסון חושפת את הפטמה בסופרבול, אריק שרון משתלט על ועידת הליכוד ב"ליל המיקרופונים", הראפר סאבלימינל מפרסם את "שוקו קרלו". ולרשימה הזו התווספה הלילה גם תמונה חדשה: כריסטיאנו רונאלדו באל נאסר. בגיל 37, מי שלכל הדעות הוא אחד משחקני הכדורגל הכי טובים שהיו אי פעם - הולך לשחק בליגה בערב הסעודית.
ואם להסתכל ממעוף הציפור, הרי שזו תקיעת יתד של העולם הערבי - והכסף הערבי - בתוך הכדורגל. זה התחיל כשהקטארים היו נותני חסות לקבוצות הגדולות, אחר כך הן קנו אותן והפכו אותן לאימפריות (כמו מנצ'סטר סיטי ופריס סאן ז'רמן), אחר כך ניוקאסל נרכשה על ידי בעלים סעודים, ולא מזמן עיני כל העולם (מילולית) היו נשואות ללוסייל, קטאר, כדי לראות מי תהיה אלופת העולם.
אפשר לאהוב או לא לאהוב את המגמה הזו, אבל הרגע שבו הליגה הסעודית מצרפת אליה סופרסטאר (גם במצבו) היא הוכחה שערב הסעודית, כמו כל העולם שסביבה, הן שחקן שאי אפשר להתעלם ממנו. אם פעם הכסף הערבי היה נוח רק כדי לרפד את המשכורות של כוכבי, מאמני ומנהלי הכדורגל, עכשיו הם מצפים לתמורה.
זה מהצד של הכלה, אם תרצו. מהצד של החתן, רונאלדו מממש את המגמה של כוכבי על בכל עולם הספורט. העידן שבו ספורטאים "פורשים בשיא" מת ונקבר. לברון ג'יימס ממשיך לשחק כדורסל, גם בגיל 38, ואפילו לא חושב על לתלות את הנעליים (והטלק). רוג'ר פדרר פרש השנה, בגיל 41, רק אחרי שלא יכול היה פיזית לשחק. יוסיין בולט הפסיק להתחרות כאתלט בגיל 31, רק כשממש לא יכול היה לסיים את המסלול. וגם בישראל, כדורגלנים כמו מאור בוזגלו או כדורסלנים כמו גל מקל הלכו עד קצה גבול היכולת שלהם (ומעבר) כדי להמשיך ולשחק. על המתנה שהם קיבלו מהיקום, הספורטאים כבר לא מוכנים לוותר בשם "הכבוד". הם רוצים לשאוב כל חתיכה ממנה.
וזה המקום שבו כריסטיאנו רונאלדו פוגש את אל נאסר. הוא באמת ניסה כל פיתרון אחר, כדי להמשיך ולשחק ברמות הגבוהות של הכדורגל. הוא דפק על כל דלת אפשרית כדי להמשיך ולהתחרות בליגת האלופות, אבל אף אחד (לפחות לפי הדיווחים) לא הסכים לקחת אותו. היו תקופות בהיסטוריה שמצב כזה היה מוביל שחקן לתלות את הנעליים. לכנס מסיבת עיתונאים מרגשת, להתחבק עם האישה והילדים ולהכריז - זה נגמר. אבל לא רונאלדו. הרעב של רונאלדו למשחק נשאר, גם אם המחיר שלו הוא לשחק ברמות פחות טובות מקצועית.
כי זה הרי מה שמניע את ספורטאי העל כל השנים. הרצון לחיי נצח. לחצוב את שמם בהיכל התהילה, לרדוף אחרי מעמדם כגדולים ביותר. רמת האדרנלין שהמשחק מספק להם, האושר והכאב שהספורט הביא איתו - הם יודעים היטב - לא יכול להשתוות לשום דבר בחיים האמיתיים. ולכן, גיל הפרישה עולה תמידית. אחרי שניצחו את הכל וכולם, וזכו בכל תואר אפשרי, ספורטאי העל הללו משוכנעים שיהיו מסוגלים לנצח את הזמן. להמשיך ולשחק עד אינסוף.
אריאל שרון, בשעתו, המציא את "תיאוריית הגלגל". זו שאומרת שלפעמים אתה למעלה, ולפעמים אתה למטה, אבל הדבר הכי חשוב הוא להישאר על הגלגל ככל שניתן. כי יום אחד, בבוא ההזדמנות, אתה תוכל לחזור כלפי מעלה. מי כמוהו יודע, בתור מי שנחשב למת פוליטי - ואז הפך לראש ממשלה בגיל 73. כנראה שזה החיידק שנמצא אצל אנשים שמחפשים כל חייהם אחרי התהילה; הם לא מוכנים להפסיק בשום מחיר. רק הגוף יכול למנוע מהם להמשיך ולהסתובב בתוך הגלגל הענק שהוא הקריירה.
וגם אם רגליו אולי כושלות, כריסטיאנו רונאלדו בחר להישאר על הגלגל. להמשיך לרוץ, גם בליגות פחות נוצצות וזוהרות. בדרך הוא כמובן ירוויח סכומי כסף אסטרונומיים, יפתח את המותג שלו לקהלים חדשים ברחבי העולם הערבי, אולי אפילו יתקע יתד בתור איש עסקים - מה שספורטאים רבים בימים אלה עושים בהצלחה רבה. כל זה נחמד וכמובן סייע לו לקבל את ההחלטה - אבל בלב נשארת התשוקה להמשיך להיאחז בחלום. גם אם מהצד זה נראה קצת מביך, כל עוד הנר דולק - וכל עוד יש מי שישלם - הוא משוכנע שאפשר לתקן.
ובסופו של דבר, גם הדיבורים על ה"מורשת", או נחרות הבוז שהמהלך הזה הוציא אצלנו - המבקרים - הם אבק ברוח. אנדרס אינייסטה ופרננדו טורס פרשו ביפן. ראול גונזאלס בלאנקו סיים את הקריירה בארצות הברית, צ'אבי הרננדס שיחק את משחקו האחרון בקטאר. אפילו מייקל ג'ורדן גמר את הקריירה בוושינגטון וויזארדס. אף אחד לא זוכר להם את זה, וזה בטח לא מחק להם את הרגעים הגדולים. בסופו של דבר, למרות הקלישאה ש"אתה טוב כמו המשחק האחרון שלך", הנטייה שלנו בטווח הארוך היא לזכור את הטוב ולשכוח את הצדדים הפחות טובים.
כריסטיאנו רונאלדו עבד מספיק קשה כדי לחצוב את פרצופו ב"הר ראשמור" של הכדורגל. עכשיו, הוא יכול לנוח.
