הטור נכתב לכבוד יום הולדת 60 למראדונה
בשנים האחרונות, הדרך בה אנחנו רואים את משחק הכדורגל השתנתה. פתאום, הכל נתון למדידה. כמה מהר רצו השחקנים, מהי איכות הבעיטות ומה טיב המסירות. המספרים הפכו לחזות הכל והם מסמנים על גדולה.
בין אם בגלל המדיום, הטכנולוגיה, הכסף או כמות המשחקים שהתעצמה. קשה לזכור, אבל בעבר הלא רחוק לא היינו מודדים כל כדרור או סופרים כל הרחקה, ומסירת מפתח או הרמה מדויקת לא נכנסו מיידית לסטטיסטיקה - אלא נזכרו כעוד מסירה טובה.
אבל ישנם ספורטאים שאת גדולתם קשה לכמת, משום שהיא כזו שחוצה אצטדיונים, שנמצאת מעבר למספרים. כזה היה דייגו ארמנדו מראדונה, שחוגג היום את יום הולדתו השישים. כוכב שנגע בלבבות אנשים באספקטים שונים של החיים. לכן, למשל, ההשוואות בינו לבין מסי עקרות וחסרות טעם. הן מפספסות את העיקר. כמות התארים, השערים והשיאים שהשיג מסי במו רגליו היא אינסופית, וקשה שלא להיות מוקסם ממעשיו על המגרש. אך הסיפור של דייגו מפליג מעבר לגבולות הדשא. הוא לא היה רק כדורגלן, ענק ככל שהיה; הוא היה, ועודנו, גיבור תרבות.
עוד מנעוריו היה ברור לכולם שמדובר במשהו מיוחד. גם הטעם המר שנותר מתקופתו בברצלונה יוחס בעיקר לבעיות כשירות ואופיו הססגוני, ולא פגם במאומה בדעה הרווחת על יכולותיו. מופעי להטוטים היו שם וגם כמה רגעים בלתי נשכחים. לא כל יום זוכה שחקן ברצלונה למחיאות כפיים מקהל היריבה המושבעת, ריאל מדריד, במבצרה בסנטיאגו ברנבאו. אלא שחוסר ההצלחה לזכות באליפות, תקריות אלימות עם שחקני יריבות וההתכתשויות עם הנהלת המועדון גרמו לכך שזמנו בקטלוניה הסתיים מוקדם מהצפוי, ודייגו ייחל לעזיבה בגלוי.
מעטים האמינו שאת רגעי הפלא יספק דווקא ביעד המפתיע שבחר - בנאפולי, קבוצה בינונית בליגה שנחשבה דאז לטובה ביותר. למרות סכום השיא ששולם עבורו - 7.4 מיליון דולר - ההעברה הפתיעה רבים. מישהו יכול לדמיין, למשל, את מסי עובר לאסטון וילה? אבל מראדונה רק רצה להרגיש נאהב. ומבחינת הנאפוליטנים, נס גלוי התרחש בדרום איטליה.
צריך להבין היכן הכוכב נפל. היחסים בין תושבי דרום ארץ המגף לאלו בצפון אינם חמימים במיוחד, בלשון המעטה. הפערים בין הצפון המשגשג לבין הדרום הכפרי גדולים עד היום, כלכלית ותרבותית. תושבי הצפון טוענים כי עצלנות הדרומיים היא רעה חולה שפוגעת בכלכלת המדינה, וכי "בצפון מייצרים מכוניות, ובדרום גונבים אותן". אלו בדרום, מנגד, מתעבים את הצפוניים בשל אותה התנשאות, ומרגישים מנוצלים על ידם.
לכן, כשמראדונה בחר בהם על פני הקבוצות העשירות מהצפון, מעמדו השתדרג לדרגת אל. באותה העת, קשה היה למצוא אנשים אהובים יותר על הפלאנטה. "הנאפוליטנים הרגישו שהם נשדדו על ידי הצפון במשך מאות שנים, וקיוו שמישהו יבוא להציל אותם", סיפרה פיאמטה לואינו, עוזרת המפיק בסרט התיעודי "דייגו מראדונה". "צריך להכיר אותם כדי להבין כיצד הגעתו של דייגו שינתה את העיר".
עשרות אלפים הגיעו לחזות בבלתי ייאמן כשהמושיע הוטס במסוק לסאן פאולו, נישא על כנפי נשרים. אם תשאלו את תושבי האזור, אלו היו ימי ביאת המשיח. את האושר שהגיע בהמשך, לאחר שהוביל אותם לזכייה בשתי אליפויות ובגביע האופ"א, קשה לתאר במילים מעבר לאלו שנכתבו בבית העלמין המקומי - "אתם לא מבינים מה פספסתם".
"דייגו נתן לעיר חיים חדשים", סיפר ברונו אלסידה, בעלי בר מקומי, "הוא היה אומר 'אנחנו הטובים בעולם'. אנשים התחילו להאמין בזה גם בנוגע להיבטים אחרים בעיר". הכדורגל מילא את התושבים בגאווה, שימח את ליבם והרחיב את ארנקם. תיירים נהרו כדי לחזות בקסם ועסקי העיר נהנו מהשלל. האמרה היתה כי כשמראדונה הופל במגרש, כך נפל גם הבנק של נאפולי.
ככל שעבר הזמן המיתוס סביבו הלך והאמיר, במקביל לזה שהחל להיבנות סביבו עוד לפני כן במולדתו, מעבר לים. רגע לפני שזכה בתארים בנאפולי, מספר 10 נסע לגביע העולם ב-1986 כקפטן נבחרתו. הארגנטינאים שייטו כל הדרך למשחק רבע הגמר מול אנגליה, משחק שנחקק בדפי ההיסטוריה לעד. כן, כמובן שלצמד השערים שכבש מראדונה ישנה השפעה ישירה על כך, לא חוקיים או מדהימים ככל שיהיו. אלא שכדי להבין את הקונטקסט ההיסטורי של אותו משחק, צריך להבין את היריבות הקשה בין המדינות.
עוד לפני כן, שתיהן היו מצויות במלחמה על איי פוקלנד שבדרום-מערב האוקיינוס האטלנטי, מלחמה שהסתיימה בהשבת הריבונות הבריטית על האיים. הארגנטינאים, כעם, היו שבורים רגשית. חבלי הלידה מרודנות העבר עוד הורגשו, המדינה הייתה מצויה במשבר כלכלי חמור והעם נשא את עיניו לנבחרת שייצגה אותו במשחק האהוב יותר מכל. ולא שאותה נבחרת הייתה מורכבת מכוכבי על כמו זו הברזילאית שהנהיג פלה שנים קודם לכן.
מראדונה נשא אותה על כתפיו, ובלעדיו היא לא יכלה להגיע לשלבים המאוחרים של הטורניר. "לפני המשחק הראשון לא היינו בטוחים שננצח את דרום קוריאה", סיפר בדיעבד חורחה ולדאנו. הניצחון מול אנגליה היה מתוק מאין כמוהו, ואם אפשר לעשות זאת עם סלאלום מקו מחצית המגרש או באמצעות היד, מה רע? הרי אין מתוק מלהניף את יד האלוהים ולתקוע ליריבה המושבעת אצבע בעין.
מעבר לאותו הצמד, היה גם צמד מול בלגיה בחצי הגמר ובישול גאוני לשער הניצחון בגמר מול מערב גרמניה, על הבמה הגדולה בעולם, בדרך להעניק לארגנטינים את השמחה לה הם היו זקוקים כמו אוויר לנשימה. ההערצה אליו במולדתו, שהייתה גדולה עוד לפני הטורניר, התעצמה למימדים לא הגיוניים.
התחושה הייתה, ועודנה בקרב רבים, שמראדונה נלחם בשבילם, והביא להם לבדו את התואר החשוב ביותר בכדורגל בזמנים הכי אפלים עבורם. ולכן הם יאהבו אותו ללא פשרות, גם בזמנים האפלים ביותר שלו. "כנסיית מראדונה", לדוגמה, הוקמה כדי לסגוד לאיש אחד. והיא מונה כיום מעל ל-200 אלף מאמינים. אלוהים כבר אמרנו?
מראדונה, אגב, הצליח להוביל את האלביסלסטה עד לגמר במונדיאל הבא באיטליה, אך בתקופה הזו - העניינים שמחוץ לתחומי הכדורגל השתלטו על חייו. כי מראדונה, כפי שכבר הבנו, הוא דמות עגולה שקשה לסכם במספרים. הוא למטה בשביל לטפס, ולמעלה בשביל ליפול. הקשר עם המאפיה הנאפוליטנית, הכוח שעלה לראשו, הכסף, הרומנים, ובעיקר הסמים דירדרו אותו לתהומות אליהם אסור היה לו להידרדר.
אך דבר לא ישכיח את האושר שהעניק. האהבה אליו גדולה מכל שער, בישול או עצם העבודה שיתר את יתרת 21 על המגרש בכל משחק. מעולם לא היה ספורטאי שהצליח להפיק רגשות עזים כל כך מאנשים רבים כל כך. זה מעבר לכדורגל. הוא האושר מבעד לייאוש, הסומק שחוזר ללחיים, הגאווה והכבוד האבוד של אוהדיו. ולכן, הוא הגדול מכולם.
