הרֵנו התקרבה באיטיות למעבר הגבול הצרפתי במולוז', פנסיה כבויים. מצידו הגרמני של הגבול הופיע גבר צעיר, מבנה גופו אתלטי, חלק מפניו מכוסה בצעיף. הגבר חלף במהירות על פני הבודקה של השומר המנומנם, נבלע בחשכה.
גיאורגי גיאורגייב הדליק את האורות כשאמיל קוסטדינוב הוריד את הצעיף. דלת הרנו נפתחה, קוסטדינוב זינק פנימה והשתרע על המושב האחורי. "שעתיים אני מחכה לך, הלב ירד לי לתחתונים", רטן גיאורגי. "בפעם הבאה תדאג לוויזה. חסר לך שלא תבקיע נגד צרפת".
"אל תדאג, גיאורגי", אמר אמיל בטון מרגיע. "קורה שיש בעיות עם הפספורט. מבטיח לך פיצוי, עוד תגיע לאמריקה בזכותי. מילה של אמיל".
בולגריה הייתה חייבת לנצח את נבחרת הטריקולור כדי להעפיל מן המקום השני בבית המוקדם למונדיאל בארה"ב. לצרפתים הספיק תיקו.
ב-17 בנובמבר 1993 עלה קוסטדינוב בהרכב הבולגרי, עיניו עצומות לרווחה. זה עתה הסתנן לצרפת, חצה גבולות בדרך-לא-דרך. את פרצופו חרצו קמטים של עייפות. בפיגור של 1:0 אמיל התעורר, הידק את השרוכים והכניע את השוער ברנאר לאמה. 1:1 הייתה תוצאת המחצית.
45 הדקות האחרונות היו מנומנמות, עד שקוסטדינוב נזכר שגיאורגי קיבל ממנו צ'ק פתוח. בתוספת הזמן חתך החלוץ הבולגרי את ההגנה הצרפתית ושיחרר פצצה. הכדור פגע במשקוף וניתז פנימה. בולגריה ניצחה 1:2, סטויצ'קוב, לצ'קוב וגיאורגייב תפסו אמריקה.
שתי אצבעות מרחוב רוגוזין באשדוד ישב אמיל וולב מול הטלוויזיה, מהופנט מהצמד של קוסטדינוב. "אח שלי יקר, אתה גיבור שלנו. מדינה שלמה בוכה וצוחקת בזכותך", יגיד לקוסטדינוב בהזדמנות הראשונה שיראה אותו בגודל טבעי.
היו זמנים שמכבי עירוני אשדוד הייתה ההצגה הכי טובה מערבית לגשר עד הלום. עמיר תורג'מן, ז'אן טלסניקוב ואייל אלמושנינו קיבלו את הבמה, וכאשר הקהל ציפה לעוד קטע אמנותי אמיל וולב נתן הדרן. "בעיטות חופשיות שלי היו גולים בטוחים", נזכר האייקון הבולגרי. "לשומרים בחומה אמרתי 'תסתובבו, תצלמו את הגול, מה אתם מסתכלים עליי?'. חברים שלי התחילו להתחבק לפני שבעטתי כדורים חופשיים לשער. שוערים ידעו שהכדורים שלי יעופו לפינה. עד היום נשארו לי בלב פינות חמות לישראל. דרך אשדוד כמעט הגעתי למונדיאל".
בסביבות חול המועד פסח 1994 סיפרו לדימיטר פנב, המאמן של סטויצ'קוב וקוסטדינוב בנבחרת, שיש בחור בולגרי שמשגע את השוערים באגן הים התיכון. "יש לי כבר אמיל אחד, אם יבוא עוד אמיל – עוד יותר טוב", אמר בינו לבין עצמו.
וולב חיכה לטלפון מפנב. לקראת סגירת הסגל למונדיאל נוצר ביניהם קשר טלפוני. פנב כחכח בגרונו, והחל לקשקש ולחנטרש את בן שיחו: "אני עוקב אחריך, אחד כמוך חסר לי לרזרבות. אתה מתאים לתוכניות שלי. אולי אקח אותך לאמריקה".
"תודה רבה, אדוני המאמן, לא תצטער", השיב וולב בתמימות לא אופיינית. "תשאל את חריסטו מי זה אמיל וולב. תחזור אליי עם תשובה ברורה".
חריסטו ואמיל גדלו יחד בסופיה. בימים שהמורה הייתה חולה, סטויצ'קוב הקטן נתן לה פתק שתישאר בבית. וולב היה רשום בבית-הספר, בלט בעיקר בשיעורים חופשיים. הרחוב הספורטיבי קלט בזרועות פתוחות את שני הנערים המשוטטים. שלוש שנים שיחקו יחד קט-רגל בשכונה.
בגיל 17 סטויצ'קוב נפרד מהבלטות השבורות במתנ"ס של סופיה והתחיל לבעוט לפרנסתו במדים של צסק"א. אמיל שיחק בלבסקי, נחשב לכשרון גדול עם פתיל קצר. יריבות עזה שררה בין המועדונים. "בתחילת שנות ה-80 נלחמנו נגדם בגמר הגביע. הפסדנו בגלל השופט, מרוב עצבים שברתי את הגביע", מתרפק וולב על הנוסטלגיה. "הרחיקו אותי לשנתיים. אחרי שנה קיבלתי חנינה, ואז אמרו לי שיש מקום שאפשר להרוויח בו כסף טוב מכדורגל. מדינה קטנה, חולה על כדורגל. לא הכרתי את ישראל לפני שהגעתי אליה".
אחרי קדנציה מוצלחת בהפועל רמת-גן ("עד היום מדברים במכתש על הפסים שלי") נחשף אמיל למכמניה של יפו וידע שאין כמוה בלילות. בימי שבת בבוקר שמע את הבולגרים מלווים אותו בקריאות "היידה בי, היידה בו, היידה מכבי יפו". מוטי איווניר אימץ אותו כשאימן את בית"ר באר שבע, אחותה החורגת של הפועל. משם התגלגל למכבי אשקלון, ניכש עשבים שוטים בעוד כמה מגרשים שכוחי אל וחיכה לבאות.
טקס החתימה של סטויצ'קוב בברצלונה תפס את חברו ה"ישראלי" מפריד את האִדרה מן הדג באחת המסעדות באשדוד. "בטח ששמחתי בשביל חריסטו, הוא כמו אח קטן שלי", סיפר וולב ביום שחריסטו פוצץ מיליון והצטרף לאלפיון העליון.
בין המשפחות נרקמו יחסים מיוחדים. אביו של אמיל היה מומחה בתחום האנרגיה, ניהל מפעל גדול בסופיה. אימא של אשתו של סטויצ'קוב עבדה אצלו. "הייתה מפעילה של מנוף, השקיעה את הנשמה. עובדת מצטיינת, אבא שלי נתן לה פרס. תמיד ידעתי שהחתן שלה יגיע רחוק, הכי רחוק שאפשר. אפילו עד אליפות העולם".
דימיטר פנב לא התקשר יותר לאמיל וולב. ברגע האחרון גיאורגייב עלה על המטוס במקום הבולגרי של אשדוד. בלעדיו בולגריה הגיעה לחצי-הגמר. סטויצ'קוב סיים כמלך השערים. "ויתרו עליי בגלל פוליטיקות", משוכנע אמיל. "גיאורגייב נסע במקומי למונדיאל. דקה הוא לא שיחק, סתם טייל כמו תייר. ככה בולגריה אמרה תודה לנהג שהבריח את קוסטדינוב באוטו שלו. אני חושב שבזכותו עלינו למונדיאל".
