נבחרות ישראל ונורבגיה רצו לפגוש אחת את השנייה בסיטואציה אחרת לגמרי. לאחר שנים ארוכות של כישלונות כואבים במדים הלאומיים היתה להן הזדמנות יוצאת דופן להתקרב ליורו, אך הן לא עמדו בלחץ הגדול. בעוד אצל אחת ההדחה בחצי גמר המוקדמות תהיה רק אנקדוטה עוד כמה שנים, השנייה ככל הנראה תלקק את הפצעים עוד זמן רב.
אז נכון, לא צריך להיות גאון הדור כדי להבין שהנבחרת עם העתיד הוורוד היא נורבגיה ולא ישראל, אבל במקום לזלזל במשחק הידידות ולהתייחס אליו כאל נטל, זו הזדמנות נהדרת בשבילנו כדי ללמוד. חייבים להתייחס אל המדינה מסקנדינביה כאל מודל חיקוי לשנים הבאות. אם מדינה בסדר הגודל שלנו, בה הכדורגל הוא לא הענף הראשון או השני או אפילו השלישי ברמת הפופולריות שלו, הצליחה להרים את עצמה מהקרשים גם אנחנו יכולים.
למרות שלא ניתן למצוא יותר מדי קווי דימיון בין המדינות (תרבות, חינוך, אקלים, כלכלה) מלבד השנים השחונות של שתי הנבחרות, וגם בגזרה זו נורבגיה במצב הרבה יותר טוב, אנחנו יכולים להעתיק מהם את הפעולות הפשוטות, שהחזירו את הכדורגל הנורבגי לחיים - השקעה במחלקות הנוער, במתקנים, במאמנים ויותר מכל - שליחת הכישרונות שלנו אל מעבר לים כמה שיותר מהר. נורבגיה הבינה את מקומה בשרשרת המזון של הכדורגל העולמי כאשר רק ככה מדינות קטנות יכולות להתקדם.
כדי להבין לעומק את גודל השינוי אצל הנורבגים בעשור האחרון צריך לחזור בזמן. עד שנות התשעים נורבגיה לא התעניינה יותר מדי בכדורגל ולזכותה הייתה רק העפלה אחת לטורניר גדול - מונדיאל 1938. אולם הגלובליזציה הרימה את הענף כאשר הסקנדינבים התחילו לקטוף את פירות ההצלחה בשנת 1994 עם העלייה למונדיאל על חשבון אנגליה, כשהולנד החזקה סיימה רק במקום השני בבית. גם הקבוצות המקומיות עשו חיל באותם זמנים ורוזנבורג הגיעה לשלב הבתים של ליגת האלופות במשך שמונה שנים רצופות. רגע השיא היה הניצחון המדהים על על ריאל מדריד, שקטפה את התואר באותה עונה.
ההתקדמות של נורבגיה בא לידי ביטוי בצורה הטובה ביותר במונדיאל 1998. החבורה של אגיל אולסן בראשות הנינג ברג ואולה גונאר סולשיאר גברה על אלופת העולם המכהנת, ברזיל. היה זה המשחק האחרון של שלב הבתים והוויקינגים ידעו שרק ניצחון יעלה אותם לשמינית הגמר בפעם השנייה בהיסטוריה. שער מאוחר של בבטו לא פגע באמונתם וטורה אנדרה פלו וקייטיל רקדאל הפכו את התוצאה וגם קיבעו את ה-23 ביוני כיום היסטורי עבור המדינה הצנועה.
אחרי ההצלחה הלא פרופורציונלית הגיעה ההתרסקות הגדולה. העלייה ליורו 2000, בו נורבגיה אפילו ניצחה את ספרד, לא סימנה את הבאות כאשר השחקנים הצעירים לא הצליחו להיכנס לנעליים של תור הזהב. הוויקינגים עוד העפילו פעמיים לשלב הפלייאוף, אך לצערם הקסם כבר פג. לאחר מכן, הם הפכו להיות נבחרת סבירה לכל היותר ורק דרך סטירה מצלצלת היא הצליחה לקום לתחייה. רגעי השפל הגיעו במפגשים מול אזרבייג'אן באמצע העשור. הוויקינגים סיימו בתיקו ביתי במוקדמות היורו ואחר כך הפסידו לנבחרת מהמקום ה-117 בעולם באותה תקופה במוקדמות המונדיאל.
עוד קודם לכן, האנשים שמאחורי הקלעים הבינו שהשינוי חייב להתחיל מלמטה ומדי שנה נורבגיה הגדילה את השקעתה בשיפור המגרשים ומתקני האימונים במיליוני קרונות. מעבר לכך, ההצלחה המסחררת של כוכב השכנה ממזרח, זלאטן איברהימוביץ' והפיכתו של הכדורגל לענף הנצפה בעולם הזרימה כמות שיא של ילדים, שחלמו להפוך לדבר הבא. תוסיפו לזה את התרבות חסרת הפשרות של הסקנדינבים יחד עם חינוך מצטיין ותקבלו נוסחה מנצחת.
ההתאחדות הנורבגית הבינה שהיא חייבת להביא עזרה מבחוץ ומינתה מאמן זר אחרי 29 שנים. האדם שמונה על הפרויקט הלאומי היה לארס לאגרבק. השבדי הוותיק עלה לכותרות עם ההעפלה ההיסטורית של איסלנד ליורו 2016, שם הנבחרת הקטנה חוללה סנסציה כשהעיפה את אנגליה בשמינית הגמר. באופן זהיר אך בטוח נורבגיה החלה לצמוח כששחקנים רבים ניסו את מזלם באירופה וביניהם גם ארלינג הולאנד ומרטין אודגור.
העובדה כי השניים שיחקו בהרכב כבר בגיל 16 ו-15 בליגה הראשונה יחד עם מעטפת נכונה אפשרה להם להפוך לכוכבי על בגיל כה צעיר והתקרה עוד רחוקה. מלבד החלוץ הקטלני והפליימייקר המבריק בסגל של לאגרבק נמצאים עוד כמה שחקנים נהדרים שעשויים לשחק עבור האריות של אירופה בעתיד - קריסטופר אייר מסלטיק, סאנדר ברגה משפילד יונייטד, ינס פטר האוגה ממילאן ואלכסנדר סורלות' מלייפציג.
על אף התוצאה המאכזבת מול סרביה אפשר להיות בטוחים כי נורבגיה יצאה מחוזקת מאותו ערב גשום וקריר באוסלו. הוויקנגים הצעירים ימשיכו לפשוט על אירופה ועם הניסיון והבגרות גם ההישגים יגיעו. בזמן שהולאנד וחבריו ימשיכו להטיל אימים על אירופה כאילו הם בימי הביניים, אנחנו צריכים להסיק מסקנות מהמסע שלהם. גם אם כישרון ברמתו של חלוץ דורטמונד לא יצמח אצלנו בקרוב, וסביר להניח שזה לא יקרה, אנחנו צריכים להפוך את אותו משחק נטול עניין למשהו הרבה יותר גדול, רק ככה נצליח להפיח חיים בכדורגל הישראלי ובנבחרת.
