"הם אומרים שנעלמתי. 'אדריאנו הלך ממיליונים', 'אדריאנו על סמים', 'אדריאנו נעלם לתוך הפאבלות'. אתם יודעים כמה פעמים ראיתי את הכותרות האלה? שיט. הנה אני, מחייך אליכם. אתם רוצים לשמוע את האמת? ישירות ממני? בלי בולשיט? אז קחו כיסא, בגלל שלאדריאנו יש סיפור בשבילכם".
ככה פתאום, בעיצומה של קריירה מצליחה באינטר ובנבחרת ברזיל, אדריאנו החליט לעצור את הכל ולחזור הביתה. הסיפור המלא של כוכב העבר ל-"THEPLAYERSTRIBUNE".
"הפאבלות"
"אפילו המילה הזאת, אנשים תמיד טועים בה. אנשים מבחוץ, הם לא מבינים. כשהם מדברים על ברזיל, כשהם מדברים על הילדים הקטנים בשכונות העוני? הם תמיד צובעים תמונה אפלה. זה תמיד כאב וסבל. וכן, זה ככה לפעמים. אבל זה בעייתי. כשאני חושב על לגדול בפאבלה, אני למעשה חושב כמה כיף היה לנו. אני חושב על הטסת עפיפונים ובעיטות בכדור בסמטאות. ילדות אמיתית, לא הלחיצות, לחיצות, לחיצות על המסך כמו הילדים של היום. תמיד הייתי מוקף במשפחתי, האנשים שלי. גדלתי בקהילה. לא סבלתי. חייתי".
"תקשיבו, הרווחתי הרבה כסף בקריירה שלי. אבל כמה כסף תשלמו כדי לחוות כיף כזה שוב? אתם מבינים על מה אני מדבר? כדור תמיד היה ברגל שלי. אלוהים שם אותו שם. כשהייתי בן שבע, חלק ממשפחתי אספה כסף יחד כדי שאוכל לשחק באקדמיה של פלמנגו. שיט! מהפאבלה לפלמנגו?? קדימה! אנעל את הנעליים שלי! איפה תחנת האוטובוס?".
"אבל זה היה מעט מטורף כי גרנו ב-Penha, ואם אתם מכירים את ריו אתם יודעים שזו דרך ארוכה מאוד לאקדמיה של פלמנגו. אלה היו שנות ה-90. זו הייתה נסיעה של שני קווי אוטובוס, וכמובן שהייתי קטן והייתי צריך שמישהו יבוא איתי. בחלק הזה, סבתא שלי נכנסה לתמונה".
"סבתא שלי! שיט! מוטב שתברך את עצמך כשאתה אומר את השם שלה! בלעדיה בחיים שלי? תשכחו מזה. לא הייתם מכירים את השם אדריאנו. תקשיבו, אתם לא מבינים את האישה הזאת. האופי הזה! האגדה הזו! אספר לכם סיפור קצר...".
"פעם אחת כשהייתי באינטר, התקשורת עקבה אחריי לכל מקום, צדה אותי לגבי משהו. למעשה הם הקימו אוהלים מחוץ לבית שלי, והם לא עזבו. הרגשתי כלוא. סבתא שלי נשארה איתי בזמן הזה, ושמעתי אותה מרתיחה מים על התנור".
"אמרתי 'מה קורה? מה את מכינה?'. היא אמרה 'לא, לא. אני לא מבשלת'. אבל היה לי סיר גדול, כאילו היא מכינה פסטה. היא אמרה 'אני רק מכינה מתנה לחברים שלנו בחוץ'. אמרתי 'מה??? את משוגעת. את לא יכולה לעשות את זה!!!'. היא אמרה 'לא, לא. אני רק מתכוונת לתת לחברים שלנו מהתקשורת מקלחת קטנה. זה נחמד וחם. הם יאהבו את זה'".
"היא הייתה רצינית. הייתי צריך להרגיע אותה". 'הם צריכים להפסיק להתעסק עם התינוק שלי. אני חייבת ללמד אותם לקח!', היא אמרה. אז זו סבתא שלי, אתם מבינים עכשיו?".
"כשהייתי ילד, היא הייתה נוסעת איתי באוטובוס בכל יום, וכמובן שלא היה לנו הרבה כסף, אז היא הייתה מכינה לנו מעט פופקורן שיהיה לאכול. לפעמים היא הייתה חותכת מעט לחם לבן. דברים בסיסיים. מה שיכולנו להרשות לעצמנו. אבל לפעמים הדברים הפשוטים הם הטעימים ביותר, נכון? במיוחד כשאתה רעב. הפופקורן טעם כמו גן עדן!".
"בכל מקרה, כשהגענו לאימון, מה היא יכולה לעשות? לשבת בבית קפה נחמד ולשתות תה? לא, היא הייתה יושבת שם וצופה בי משחק כדורגל במשך שעות. הדבר המצחיק היה שהיא לא הייתה מבטאת את השם שלי נכון. מאז שהייתי תינוק, היא קראה לי 'אדי-ראנו'. אז היינו מתאמנים והיא הייתה צועקת לילדים האחרים 'היי, תמסרו את הכדור לאדיראנו! מה אתה עושה? תן לאדיראנו את הכדור!'. נאלצתי להגיד לה 'תהיי בשקט, את לא יכולה לדבר ככה'".
"אז בדרך חזרה הביתה, הניתוח התחיל. היא אמרה 'אדיראנו, למה אתה רץ ככה? למה לא הלכת לצד השני? אני לא מבינה למה לא בעטת, אהוב'. היא ממש דחפה אותי! היא הייתה מוריניו לפני מוריניו! חסרת רחמים! זו הייתה הרוטינה במשך שמונה שנים. כל יום מחדש. ביחד. לעולם לא אשכח את זה. לעולם, לעולם, לעולם. אני אפילו לא יודע כמה שעות ביליתי איתה על האוטובוס. אלה היו החיים שלנו. מתי אתם חושבים שהיה לי זמן ללמוד? לא פלא שנכשלתי בכיתה ה' שלוש פעמים".
"סבתא שלי הקריבה את החיים שלה כדי שאנסה להיות כדורגלן. ואז ביום אחד, משום מקום החלום שלי כמעט נגמר. נגמר! כשהייתי בן 15, פלמנגו התכוונה לשחרר אותי. ברצינות. הבעיה הייתה שהייתי אז מגן שמאלי, וגדלתי יותר מדי מהר. יותר מדי פופקורן. תתארו לכם אותי? אדריאנו? מגן שמאלי? אז ביום השנה, המאמנים העמידו את כל הילדים ושמו אותם בשתי שורות. הם הצביעו עליך ואמרו 'אתה, לך לשם'. טור שמאלי, אתה משוחרר - טור ימני, אתה נשאר. הם הצביעו עליי 'אדריאנו, לך לשם'. הטור השמאלי. ביי. אז, בחסדי האל, כשהלכתי, אחד המאמנים צעק 'היי, לא, לא, לא. לא אדריאנו. הוא נשאר נכון לעכשיו'".
"לא ייאמן, לא? כשאלוהים מתערב בחיים שלנו, אנחנו לא יכולים להסביר את זה. בנקודה הזו, ידעתי שצריך לשרוד. ידעתי שזו ההזדמנות האחרונה שלי. אז מה עשיתי? נלחמתי בכל אחד שעמד בדרך שלי. זה עוד משהו שאנשים מבחוץ לא מבינים. כשאתה חלוץ, זה לא מרוץ'. לא, לא, לא. כשהכדור מגיע לרגליים שלך, ויש שני בלמים שמנסים להרוג אותך, זה לא מרוץ. זה קרב. זה קרב רחוב. אז מה עשיתי? אגרפתי כל ממזר שעמד בדרכי. אדריאנו יהיה הבן *ונה האחרון שיעמוד".
"פלמנגו השאירה אותי בתור חלוץ, תודה לאל, ואז כמה שנים לאחר מכן, כשהייתי בן 17, קיבלתי את ההזדמנות להתאמן עם הקבוצה הראשונה. אבל עכשיו אני משחק נגד אנשים בוגרים. הם משחקים כדי להאכיל את המשפחות שלהם. זו רמה אחרת. אז הייתי צריך להוכיח לכולם שהם לא יכולים להתעסק איתי. לעולם לא אשכח את הרגע הזה - שיחקנו 11 על 11 והכדור הלך הלוך וחזור. כלום לא קורה. פתאום, הכדור הגיע אליי ברחבה. הגיע מהשמיים. המגנים רצו אליי, ודחפתי אותם ממני. הסתובבתי, וראיתי את השער היפה הזה, יושב שם מולי. הכדור היה ברגלי השמאלית. ואתם יודעים מה אני מתכוון לעשות כשהכדור ברגל השמאלית שלי. אני לא יכול להסביר את זה. זה כאילו אלוהים לקח את האצבע שלו מגן עדן ונגע לי בנעל. עצמתי את העיניים ובעטתי בכדור הכי חזק שיכולתי. בום! הכדור פגע במשקוף ועף באוויר כמו ציפור. אני נשבע באלוהים, הכדור עף בחזרה עד קו החצי. בלי צחוק. כל הדרך לחצי המגרש. וראיתי את המבט על הפנים של כולם. השחקנים, המאמנים, כולם. הם היו כאילו 'שיט! זה הילד'. ואני זוכר שחשבתי, תודה לך על המתנה הזאת".
"מספר חודשים לאחר מכן, הזמינו אותי לנבחרת הלאומית. ככה מהר הכל קרה. עדיין חייתי בפאבלה עם ההורים שלי בזמן הזה. למעשה, תפסתי תנומה כשהודיעו על הסגל בטלוויזיה. אמא שלי נכנסה לחדר וצעקה 'אדריאנו! הזמינו אותך! אלוהים!'. נחרתי. היא אמרה 'הזמינו אותך לסגל! אלוהים!'. אמרתי 'מה? את צוחקת עליי?'. יצאתי מהמיטה וראיתי את השם שלי בטלוויזיה. נו באמת, תהיו רציניים. אני בן 18. גר בפאבלה. איך אתם יכולים להגיד שאלוהים לא נגע בי? הסיפור שלי, אין בו הגיון, אפילו לא לי. רק שנה לאחר מכן, עברתי לאינטר, ואנשים קראו לי 'הקיסר'. איך אתם יכולים להסביר את זה? יד אלוהים, אני אומר לכם".
"אני זוכר שרק הגעתי לאיטליה, לא ידעתי מה קורה. הסתכלתי מסביבי על אנשים כמו סיידורף, רונאלדו, זאנטי, טולדו. לעזאזל. הייתה לי יראת כבוד לחבר'ה האלה. סיידורף הלך בחדר ההלבשה ללא חולצה - 7 אחוזי שומן על הבן *ונה הזה! כבוד!".
"לעולם לא אשכח, שיחקנו משחק ידידות נגד ריאל מדריד בברנבאו, ונכנסתי כמחליף. קיבלנו בעיטה חופשית מחוץ לרחבה, וניגשתי לכדור. היי, למה לא? תנחשו מי הגיע מאחוריי ואמר 'לא, לא, לא. אני לוקח את זה'. מטראצי! זה ממזר גדול ואכזרי! בקושי הבנתי מה הוא אמר, בגלל שעדיין לא דיברתי איטלקית. אבל הבנתי שהוא היה עצבני. 'לא, לא לא!'. הוא רצה לקחת את זה. אבל סיידורף הגיע ואמר 'לא, תן לילד לקחת את זה'. אף אחד לא מתעסק עם סיידורף. אז כמובן שמטראצי נאלץ לזוז הצידה, ומה שכל כך מצחיק הוא שאם תסתכלו על הווידאו, תראו את מטראצי עומד על ידיו על המותניים וחושב 'הילד הזה הולך לבעוט את הכדור ליציע העליון!'. אנשים שואלים אותי כל הזמן לגבי הבעיטה החופשית הזו. איך? איך, איך, איך? איך בעטת את הכדור כל כך חזק? אני אומר להם 'שיט! אני לא יודע! בעטתי ברגל שמאל ואלוהים עשה את היתר! בום! פינה עליונה. אני באמת לא יכול להסביר את זה. זה פשוט קרה!".
"זה היה תחילת הרומן עם אינטר. עדיין, עד ליום הזה, אינטר הוא המועדון שלי. אני אוהב את פלמנגו, סאו פאולו, קורינתיאנס... אני אוהב הרבה מקומות בהם שיחקתי, אבל אינטר מיוחדת עבורי. התקשורת האיטלקית? או.קיי, זה סיפור אחר. אבל אינטר כמועדון? הכי טוב שיש. השיר עדיין עושה לי צמרמורות כשאני נזכר איך הם שרו אותו בסן סירו. 'כולנו עומדים מאחוריי הברזילאי הזה'".
"לעזאזל. בחור מהפאבלה כמוני? אני הקיסר של איטליה? אפילו לא עשיתי הרבה וכולם התייחסו אליי כמו מלך. זה היה משוגע. אני זוכר שכל משפחתי הגיע מריו לבקר אותי, וכשאני אומר משפחתי, אתם לא מבינים למה אני מתכוון. אני מתכוון המשפחה שלי. ברזיליאן סטייל. אני לא מדבר רק על ההורים שלי, אני מדבר על 44 אנשים, בני דודים, דודות, דודים. המשפחה שלי!".
"כל השכונה הייתה על המטוס הזה. אז החדשות הגיעו לנשיא המועדון, מר מוראטי (האגדה), שאמר 'היי, זה רגע גדול עבור הילד הזה. בוא נזמין אוטובוס למשפחתו'. מוראטי ואנשיו שכרו אוטובוס עבורם. אתם מסוגלים להאמין, 44 ברזילאים בטור באיטליה? זה היה כמו סצנה, זה היה זמן לחגוג. זו הסיבה מדוע לעולם לא אגיד מילה רעה על מר מוראטי, או על אינטר. כל מועדון צריך להתנהל ככה. היה לו אכפת ממני כאדם".
"עכשיו, אני יודע מה אתם חושבים. 'אבל אדריאנו, למה עזבת את הכדורגל? למה עזבת אותנו?'. אני מקבל את השאלה הזו בכל פעם שאני חוזר לאיטליה. אתם יודעים, לפעמים אני חושב שאני אחד הכדורגלים הכי לא מובנים על כדור הארץ. אנשים לא באמת מבינים מה קרה לי. הסיפור שהם מתארים שגוי לגמרי. הוא מאוד פשוט למעשה. בתוך תשעה ימים, מהיום הכי שמח בחיי, לרע ביותר בחיי - מגן עדן לגיהנום. באמת".
"25 ביולי, 2004. גמר הקופה אמריקה מול ארגנטינה. כל ברזילאי זוכר את המשחק הזה. הפסדנו לממזרים האלה בדקות האחרונות. הם התחילו איתנו, לעגו לנו, ניסו לגרום לנו לאבד את הראש כדי שיוכלו לבזבז עוד זמן. לואיס פביאנו רצה לתת מכות לכולם! 'עזוב את המשחק! בו נהרוג את הממזרים האלה!'. היתר הוא פואמה. הוא סרט. הוא שיר. אני לא יודע מה הוא, אבל זו לא מציאות. הכדור הגיע לרחבה. בלבול. אנשים. מרפקים. לא ראיתי כלום! אם תראו את הווידאו, הרמתי את המרפק כדי לפגוע במישהו. אבל אז, פתאום, הכדור הגיע לרגליי. מתנה מגן עדן. חשבתי 'בוא לפה, בן *ונה יפה שכמותך!'. אשקר אם אגיד לכם שידעתי לאן אני כיוונתי. רק בעטתי ברגל שמאל, כמה שיותר חזק. בום! נשיקה מהאיש השמן לארגנטינאים!! הכדור נכנס לרשת, ואני לא יכול לתאר את ההרגשה. בלתי ייאמן. רק השוונו את המשחק, אבל ידענו ששברנו אותם. ידענו מה יקרה בפנדלים, וכך קרה. היינו האלופים. וארגנטינה לא".
"כדי לנצח את ארגנטינה ככה, עבור המדינה שלי, עם המשפחה שלי שצופה... זה היה ככל הנראה היום הכי שמח בחיים שלי. תחשבו על זה. הילד מהפאבלות, איך אפשר לחשוב שאלוהים לא הושיט את ידו מגן עדן ונגע בחיים שלי? וזה שיעור לכולם. בגלל שלא משנה מי אתה - אתה יכול להיות על גג העולם, אתה יכול להיות הקיסר - אבל החיים שלך יכולים להשתנות ברגע".
"4 באוגוסט, 2004. תשעה ימים לאחר מכן. חזרתי לאירופה לאינטר. התקשרו אליי מהבית. הם אמרו לי שאבא שלי מת. התקף לב. אני לא כל כך רוצה לדבר על זה, אבל אגיד לכם שאחרי היום הזה, האהבה שלי לכדורגל לא הייתה אותו הדבר. הוא אהב את המשחק, אז אני אהבתי את המשחק. זה היה כל כך פשוט. זה היה הגורל שלי. כששיחקתי כדורגל, שיחקתי למען משפחתי. כשכבשתי, כבשתי עבור המשפחה שלי. אז כשאבא שלי מת, כדורגל לא היה אותו הדבר".
"הייתי מעבר לאוקיינוס באיטליה, רחוק מהמשפחה שלי, ופשוא לא יכולתי להתמודד עם זה. נכנסתי לדיכאון. התחלתי לשתות הרבה. לא באמת רציתי להתאמן. זה לא היה קשור לאינטר. רק רציתי לחזור הביתה. אם להיות כן, אפילו שהבקעתי שערים רבים בסריה A במשך השנים האלה, ואפילו שהאוהדים אהבו אותי ממש, השמחה שלי נעלמה. זה היה אבא שלי, אתם מבינים? לא יכולתי להפוך את המתג ולהרגיש שוב כמו עצמי".
"לא כל הפציעות הן פיזיות, אתם מבינים? כשנפצעתי באכילס שלי ב-2011? ידעתי שזה גמור עבורי, פיזית. אתה יכול לעבור ניתוח ולהחלים ולנסות להמשיך הלאה, אבל לעולם לא תהיה אותו הדבר. הנפיצות שלי הלכה. היציבות שלי הלכה. אני עדיין הולך עם צליעה. עדיין יש לי חור בקרסול".
"זה היה אותו הדבר כשאבא שלי מת. חוץ מזה שהצלקת הייתי בתוכי. 'מה קרה לאדריאנו?'. זה פשוט. יש לי חור בקרסול, וחור נוסף בנשמה. ב-2008, זה היה הזמן של מוריניו באינטר, והכל היה פשוט יותר מדי. התקשורת עקבה אחריי לכל מקום, והכל עם מוריניו היה 'פאקינג שיט! אתה מתכוון ל*יין אותי, אהה ילד?'. אמרתי 'לעזאזל. אני רוצה לעוף מפה'. לא הייתי מסוגל להתמודד. זימנו אותי לנבחרת הלאומית, ולפני שעזבתי מוריניו אמר 'אתה לא חוזר לפה, נכון?'. אמרתי 'אתה כבר יודע את זה'. כרטיס לטיסה אחת".
"התקשורת, לפעמים הם לא מבינים שאנחנו בני אנוש. היה הרבה לחץ להיות הקיסר. הגעתי מכלום. הייתי רק ילד שרצה לשחק כדורגל ואז לשתות את המשקה שלו ולבלות עם חברים. ואני יודע שזה לא משהו שאתה שומע מהרבה כדורגלנים בימים האלה, בגלל שהכל כל כך רציני ויש כל כך הרבה כסף שמעורב. אבל אני רק כן. לעולם לא הפסקתי להיות הילד הזה מהפאבלה".
"התקשורת אמרה שנעלמתי. הם אמרו שחזרתי לפאבלות ושהייתי על סמים, וכל מיני סיפורים משוגעים אחרים. הם פרסמו תמונות שלי ואמרו שאני מוקף בגנגסטרים, ושהסיפור שלי הוא טרגדיה. אבל אני חייב לצחוק, בגלל שהם לא יודעים מה הם עושים כשהם מדברים ככה".
"חזרתי לאנשים שלי, לחברים שלי, הקהילה שלי. לא רציתי לחיות בטירה על גבעה רחוק מכולם. חזרתי לאנשים שלי שהכירו אותי כשהייתי אדי-ראנו, אוכל את הפופקורן באוטובוס. כמובן, יש מחיר להכל. לא הייתי בכושר - פיזית ומנטלית. ידעתי שאני צריך עזרה. אז נסעתי לסאו פאולו. בזמן הזה, היו להם את הרופאים הכי טובים בעולם. התחלתי לראות פסיכולוג שיעזור לי להתמודד עם הדיכאון שלי, והצלחתי לבנות את עצמי מחדש".
"ופה אני חייב לתת קצת אהבה למר מוראטי, בגלל שהוא היה תמיד בסדר איתי. הוא נתן לי את המרחב שלי, בגלל שהוא ידע מה עובר עליי. טסתי הלוך חזור מספר פעמים מאיטליה לברזיל. אבל בסוף, לא יכולתי לשקר לו. מר מוראטי התקשר אליי יום אחד ואמר 'איך אתה מרגיש?'. ואמרתי לו 'אני לא יכול לעשות את זה יותר. אני חייב להישאר בברזיל'. והוא קיבל את זה, לגמרי. הוא נתן לי לעזוב בשלום. ואני מכבד אותו כל כך על זה".
'אדריאנו ויתר על מיליונים כדי ללכת הביתה'
"כן, אולי ויתרתי על מיליונים. אבל איזה מחיר תשימו על הנשמה שלכם? כמה כסף תשלמו כדי להחזיר את המהות? באותו הזמן, הייתי שבור ממותו של אבי. רציתי להרגיש שוב כמו עצמי. לא הייתי על סמים. האם שתיתי? כן, כמובן. תקשיבו, אם הייתם בודקים את השתן שלי, לא הייתם מוצאים שום סמים במערכת שלי. היום בו אעשה סמים יהיה היום בו אמא שלי וסבתא שלי ימותו. אבל אתם יודעים מה? אתם בטח תמצאו אלכוהול. כוס השתן ככל הנראה תיראה לא צלולה כמו קייפיריניה!".
"כשחזרתי הביתה לריו כדי לשחק עבור פלמנגו, לא רציתי להיות שוב הקיסר. רציתי להיות אדריאנו. רציתי שיהיה לי שוב כיף. והיה לנו כיף. אגיד לכם את האמת על פלמנגו הזאת. לפעמים היינו מופיעים לאימון ולא כדי לשחק כדורגל, אלא רק לדרינקים לאחר מכן. איך שסיימנו את האימון - הגיע הזמן לחגוג. כל הנשים ידעו 'נחזור הביתה בחצות'. ביום הבא באימון, מישהו תמיד סבל, ואחר היה אומר 'זה בסדר, אחי. אני רואה ש*יינת. ארוץ בשבילך'. עשינו את הכל ביחד. וניצחנו. זכינו באליפות ראשונה עבור פלמנגו אחרי 17 שנים. זה היה מיוחד".
"מעולם לא הייתי אותו הדבר מאז שאבי הלך לעומתו, אבל בעונה הזאת הרגשתי ממש כמו בבית. הרגשתי שוב שמחה. הרגשתי כמו אדריאנו. אדריאנו היה הילד מהפאבלה. אדריאנו היה הילד על האוטובוס עם סבתא שלו. אדריאנו היה הילד שפלמנגו רצתה לשחרר. אדריאנו היה הילד שנלחם. אדריאנו היה הבן *ונה האחרון שעומד. מעולם לא הפסקתי להיות האיש הזה. הכסף, התהילה, ההכרה... זה לא משנה איך נולדת, אתם מבינים? לא זכיתי בגביע העולם, לא. לא זכיתי בליברטדורס, לא. אבל אתם יודעים מה? זכיתי בערך כל דבר אחר. והיו לי חיים שחבל על הזמן. הייתי גאה מאוד להיות הקיסר. אבל בלי אדריאנו, הקיסר חסר תועלת. אדריאנו לא חבש כתר. אדריאנו הוא הילד משכונת העוני שאלוהים נגע בו. אתם מבינים עכשיו? אתם רואים? אדריאנו לא נעלם לתוך הפאבלות. הוא רק חזר הביתה".
