בשבועות האחרונים אייל ברקוביץ' העלה פעם נוספת לסדר היום את נושא שירת ההמנון במדים הלאומיים. המועמד לתפקיד מאמן הנבחרת טען שוב ושוב כי ביברס נאתכו לא יכול לשמש כקפטן מכיוון שהוא לא שר את היצירה של נפתלי הרץ אימבר. הפרשה הזו ייתכן שחרצה את גורל ברקוביץ' לא לקבל את התפקיד, אך בישראל לא הראשונים להתעסק בסוגיית ההמנון בנבחרת. היו לכך לא מעט תקדימים במדינות אחרות, ולמרות שלא בטוח שמדובר בדיוק באותה סיטואציה, אולי זה יסייע להסתכל קצת אחרת על הנושא.
הזימזום של מסי
כמו בדירוג השחקנים הטובים בעולם, גם הסוגיה הזו מתחילה בליאו מסי. הפרעוש עזב את ארגנטינה כבר בגיל 13, התחנך ועיצב את אישיותו בספרד, שם הציעו לו לשחק עבור לה רוחה, אך זו בכלל לא הייתה אפשרות מבחינתו. מסי, לפי עדותו, הוא ארגנטינאי בנשמה והחלום שלו תמיד היה לשחקן במדים הלאומיים של האלביסלסטה. אבל דבר אחד הפריע. בכל פעם שנוגן ההמנון הלאומי, הוא פשוט השתתק ונאלם דום. תחילה זה עוד עבר חלק, אך הכישלונות החוזרים ונשנים לעומת התצוגות העילאיות בברצלונה שוב ושוב הציפו את הנושא הטעון.
ארגנטינאים רבים סברו כי לשחקן לא אכפת מספיק והוא לא מכבד אותם מכיוון שהוא לא שר את ההמנון. לאחר שתיקה ארוכה, הגיעו מים עד נפש ומסי סיפק מונולוג בלתי נשכח אחרי ההפסד בגמר הקופה אמריקה לצ'ילה. "אני לא אשיר את ההמנון רק בגלל הביקורת עליי. אני לא צריך לשיר, אני מרגיש אותו בלב שלי. כל אחד מרגיש את ההמנון בצורה שונה, שחקני נבחרת הרוגבי בוכים ואנחנו לא".
מספר שנים אחר כך, ילד שליווה את הפרעוש גילה שהוא מזמזם בפיו את המילים ולפני כשנה מסי, אולי אחרי נכנע ללחץ הציבורי אולי הרגיש סוף סוף כמה זה חשוב, שר את ההמנון בקול רם וגאה מול נבחרת ונצואלה בקופה אמריקה וכך סגר את הנושא. לגבי התואר במדים הלאומיים? הוא עדיין מחפש אחד כזה.
הגיבורה הלאומית שלא שרה את ההמנון
הדוגמא הטרייה ביותר בנושא היא זו של כוכבת נבחרת ארה"ב בכדורגל נשים, מייגן ראפינו. ב-5 בספטמבר 2016 היא בחרה לקחת צד פעיל במחאה של קולין קאפרניק ולכרוע ברך בשירת ההמנון של משחק הידידות בין האמריקאיות לנבחרת תאילנד. ראפינו הייתה הספורטאית הלבנה הראשונה שהצטרפה למחאה נגד דיכוי חבריה בעלי העור הכהה במדינה. כאן נכנסה לפעולה ההתאחדות הכדורגל בארה"ב, שהוציאה הנחיה המחייבת את השחקנים והשחקניות לעמוד בזמן ההמנון.
ראפינו צייתה, אך שלוש שנים לאחר מכן מצאה דרך חדשה למחות ובחרה לא לשיר את ההמנון במשחק הפתיחה של המונדיאל מול נבחרת תאילנד. "אני ככל הנראה לא אשיר יותר את ההמנון", היא סיפרה מיוזמתה לתקשורת בארה"ב, "אני מרגישה מאוכזבת מאוד מהשיח הציבורי היוצא כנגד כריעת הברך שלי. אני חשה עלבון מההחלטה של ההתאחדות האמריקאית לאמץ חוק המחייב את השחקניות לעמוד לכבוד הדגל. העובדה שאותם גורמים משתמשים בשמיכת הפטריוטיות כנגד המחאה זה צעד די פחדני".
מצד אחד, ראפינו ספגה חיצי ביקורת ונטען שהיא "לא פטריוטית". מצד שני, הפכה לכוכבת עולמית כשהובילה את ארה"ב לזכייה במונדיאל ב-2019. את סגירת המעגל היא השלימה לא מזמן כאשר יושבת הראש החדשה של התאחדות הכדורגל האמריקאית, סינדי פארלו קון התקשרה כדי להתנצל בפניה לאחר שספגה ביקורת על ההחלטה שלה לכרוע ברך.
כשלאומנות ופרשיות מין מתערבבות בצרפת
אם מסי בחר לא לשיר את ההמנון בגלל טעמים אישיים וראפינו עשתה זאת כצעד של מחאה, המקרה של כרים בנזמה הוא, אולי, הדומה ביותר לזה של נאתכו. הכוכב הצרפתי החליט להימנע בגלל המילים הבעייתיות של לה מרסלייז.
בנזמה סומן בגיל צעיר שיהיה אחד העוגנים הגדולים של הנבחרת ויחזיר את הגביע העולמי לפאריס. עם השנים מערכת היחסים בינו לבין העם הצרפתי הלכה והתדרדרה ופעם אחר פעם חצי הביקורת נבעו מכך שהוא לא שר את ההמנון הלאומי. להגנתו טען בנזמה שהגיבור הלאומי, זינדין זידאן, לא שר את המנון וזה מעולם לא תפס חלק כה ניכר בשיח הציבורי. לאחר שתיקה ממושכת החלוץ שפך את שעל ליבו ב-19 במרץ 2013: "אף אחד לא יכול להכריח אותי לשיר את מילות ההמנון. אני אוהב את הנבחרת הלאומית ואני לא מבין איך מישהו יכול להטיל בכך ספק. זה חלום עבורי לשחק בשביל צרפת".
לצופה מבחוץ זה די נראה אירוני להכריח אדם שמשפחתו היגרה מאלג'יריה לשיר מילים שאומרות כי צרפת מותקפת ואנשיה בסכנה כשלאורך שנים ארוכות המדינה כבשה את אלג'יריה ופגעה בתושביה עד אשר קיבלה עצמאות, אבל החלוץ המשיך לספוג ביקורת, בעיקר מהמפלגות הלאומניות בצרפת. בסופו של דבר הסוגיה נפתרה בכך שהשחקן לא זומן לנבחרת בגלל פרשיות פליליות בהן היה מעורב, למרות שיש הטוענים כי לעובדה שהוא לא שר את ההמנון יש חלק בכך.
