להולנדים היו לא-מעט גיבורי תרבות בעבר. ואן-גוך, רמברנדט, ברויגל. מבחינתם, יוהאן קרויף הוא הגאון של המאה ה-20. מי שהכידרורים שלו היו כמו שירה לאוהדים ושעריו כאילו נמשחו במכחול. וגבולות הערצה לא הסתיימו במדינה השטוחה, אלא נמתחו ללבבות כמעט כל אוהדי הכדורגל. לציון מה שאמור היה להיות יום הולדתו ה-73, ננסה לעמוד על גדולתו באמצעות שלוש שאלות.
יש כדורגלן שהשפיע כל-כך על שני מועדונים שונים?
אולי קשה לנו להאמין, אבל בעבר אייאקס לא הייתה מזוהה עם הטוטאל פוטבול. כן, שיחקו כדורגל מנצח באמסטרדם, אבל בלמים שלומדים את היסודות של החלוצים? לא לפני הגעת קרויף. אמנם זה בלתי נתפס, אבל משחק המבוסס על חילופי מקומות ותנועה ללאכדור לא היה ה-DNA של ברצלונה בעבר. הקבוצה הייתה מזוהה עם הנחישות והמלחמה הקטלונית לעצמאות, אבל עם הטיקי-טאקה? לא מאז ומעולם. רק אחרי החתמת ההולנדי.
קרויף היה יחיד במינו, וכנראה היה הופך לכדורגלן על בכל מקרה ובכל דרך. אלא שעל כנפי אדריכל שיטת הטוטאל פוטבול, המאמן רינו מיכלס, הפנומן פרח והפך למיישם התורה בפועל. הרי שום טקטיקת כדורגל לא תצליח ללא רגליים טובות. והצלחת "הרזה" גרמה לכך שהדרך המזוהה איתו נטמעה בשני המועדנים בהם כיכב כשחקן וכמאמן, וקשרה אליהן את שמו לנצח.
ישנן עוד סיבות, מלבד אותה שיטה מפורסמת, שגרמו לכך שקרויף נקשר לשני המועדונים. הוא גדל ליד האיצטדיון הישן של אייאקס, לפני שזה החדש הוקם ובהמשך, אף נקרא על שמו. אביו החנווני סיפק למועדון הכדורגל המקומי ירקות ופירות ואימו עבדה בו כמכבסת ומנקה. בהמשך, הילד העני שהתחנן לשחק במדי המועדון הפך לפנים המוצלחת שלו ברחבי העולם.
לברצלונה הוא הגיע לאחר שסירב לחתום בריאל מדריד ה"פאשיסטית". מאוחר יותר, הוא זירז את לידת בנו באמצעות ניתוח קיסרי בכדי לא להפסיד את הקלאסיקו (סחף את ברצלונה למאניטה - חמישייה בסנטיאגו ברנבאו) וקרא לו ג'ורדי, על שם קדוש קטלוני - על אף שהיה איסור לבחור בשם זה על-פי חוק.
אלא שמעבר לקשר הריגשי, המהפכה הטקטית שהוביל היא זו שבזכותה נוכחותו מורגשת באייאקס ובברצלונה עד היום, וממשיכה להכתיב את סגנונן. "בקבוצותיי, השוער יהיה ראשון התוקפים והחלוץ ראשון המגנים", אמר ההולנדי בכדי לתאר את אידיאולוגיית הכדורגל שלו - שמיושמת במחלקת הנוער של אייאקס - "אקדמיית-העתיד", ובזו של ברצלונה - "לה-מאסיה", אותה טיפח רבות.
פילוסופיה בה הדגש הוא על היכולות הטכנית ועל הדרך בה קוראים את המשחק, על התנועה ללא כדור ועל הלחץ הגבוה, על אימון השחקנים להסתגלות למספר עמדות. בלעדיו, ככל הנראה לא היה מסי, לא צ'אבי ולא אינייסטה. "קרויף צייר את הקפלה", היטיב לנסח שחקנו ומאמן הבלאוגרנה בעבר, פפ גווארדיולה. "מאמני ברצלונה אחריו ניסו רק לשחזר או לשפר אותה".
יש כדורגלן שהצליח כל כך גם כשחקן וגם כמאמן?
על המגרש, לא היו הרבה שחקני כדורגל גדולים ממראדונה, פלה או די סטפנו. אבל אף אחד מאלו לא הצליח לתחזק קריירת אימון ברמות הגבוהות לאורך זמן. על הקווים, לא ניתן למצוא מאמנים גדולים מפרגוסון, סאקי או מיכלס. אך הם לא היו מגדולי השחקנים בזמנם. גם אלו שהצליחו להגיע לרמות הגבוהות כשחקנים וכמאמנים, כמו גווארדיולה, אנצ'לוטי או בקנבאואר - לא היו הטובים ביותר גם על הקווים וגם על הדשא. את זה, רק קרויף הצליח לעשות.
לא כל אחד יכל להגיע לברצלונה בשתי תקופות קשות שונות, ולסיים אותן עם חמש אליפויות בהובלתו, כשחקן וכמאמן. להתחיל את הקריירה המקצוענית כשחקן בוגרים במועדון בו שיחקו עוד חובבנים, ולהפוך אותו לאחד מהמצליחים בעולם. להוביל את ברצלונה לזכייה הראשונה בתולדותיה בגביע אירופה לאלופות כמאמן, ואת אייאקס לזכייה הראשונה, השנייה והשלישית כשחקן. טוב, הבנתם את המסר.
קרויף היה עבור אוהדי הכדורגל השילוב המושלם - פנטזיונר על המגרש, אינדיבידואל שידע לעשות הכל לבד, אך כזה שידע לאחד שחקנים לכדי קבוצה מנצחת, ל"קבוצת החלומות". על הדרך הוא סיפק רגעים שנותרו חתומים בזיכרון הקולקטיבי, כמו השער מבעיטת היעף מול אתלטיקו, המסירה מעמדת הפנדל או הסיבוב על גבו אולסון, שחקן נבחרת שבדיה, במהלך שעוד יחקו רבים. פעולותיו על המגרש נראו כריקוד, כאומנות. הוא הירבה לדלג מעל יריביו באלגנטיות ובוא בעת לדעת איפה כל אחד מחבריו על המגרש.
ובל נשכח הצלחותיו במדים הלאומיים. בהובלתו, הפכה נבחרת האורנג' - שלא זכתה בהישגים מיוחדים לפני כן - למלהיבה וחזקה שנעצרה רק בגמר גביע העולם מול המארחת העוצמתית, מערב גרמניה. התצוגות שלו בטורניר זיכו אותו בכדור הזהב של גביע העולם, תואר שהתווסף לתארים אישיים רבים בהם זכה - כמו 3 זכיות בכדור הזהב, הכדורגלן האירופאי הטוב במאה ה-20, פעמיים פרס דון בלון למאמן העונה בלה ליגה ועוד תארים רבים אחרים.
כמובן שכמו כל גאון, קרויף היה משונה, דמות עגולה. הוא נטף כריזמה ולא פחד ממעשים מחוץ לקונצנזוס, אך רב כמעט עם כל מי שבא איתו במגע. את אייאקס, למשל, עזב פעמיים בטריקת דלת - פעם אחת כשבחרו שחקן אחר לקפטן, ובפעם השנייה בגיל 36, כשאלו לא חשבו שהוא ראוי להארכת חוזה. בתגובה, הוא חתם לעונת פרישה ביריבה המרה פיינורד, וסחב אותה לזכייה באליפות.
אך אישיותו מעולם לא הפריעה לאוהדים להעריץ אותו. להיפך. הוא אהוד גם אחרי מותו, ומותג אופנה הנושא את שמו עדיין נקנה בהמוניו ברחבי הולנד. מה שמוביל אותנו לשאלה האחרונה, זו שמסכמת את השתיים הראשונות.
יש אדם שהשפיע על הכדורגל יותר ממנו?
משחק הכדורגל הציג בפנינו כוכבים נהדרים, מאמנים דגולים ומנהלים חכמים. אבל כשמערבבים יחדיו את כל המרכיבים בתבשיל שנקרא יוהאן קרויף - את הפילוסופיה, המורשת, היכולת, האופי והרגש - מקבלים את היסודות לכדורגל כפי שאנחנו מכירים אותו היום. בוודאי שבאייאקס ובברצלונה, אך גם בקבוצות רבות ברחבי הגלובוס. לכן, לא היה משפיע ממנו בתולדות הספורט שכולנו אוהבים. כי בשביל רבים, ישירות או בעקיפין - קרויף הוא הכדורגל.
