פאריס סאן ז'רמן קיוותה שהערב (ראשון) ייכנס לספרי ההיסטוריה. שבשריקת הסיום, כולנו נזכור את אחת האליפויות הדורסניות שנלקחו אי פעם בליגה מקצוענית. אבל נדמה שאם מישהו יזכור את ה-14 באפריל 2019, זה יקרה מסיבות אחרות לגמרי: הקבוצה של תומאס טוכל הושפלה 5:1 ע"י ליל, במשחק שכולו חגיגה באדום-שחור - ותבוסה באפור.
כולם ידברו על המובסת, אבל ליל היא המנצחת הגדולה. הקבוצה של כריסטוף גאלטייה הגיעה למשחק עם פערי רמות אדירים על הנייר, ואמנם קיבלה תנאים אידיאליים לניצחון, עם שני חילופים של האורחים עד הדקה ה-24 וכרטיס אדום של ז'ואן ברנאט הספרדי בדקה ה-36, אבל הצליחה בניצול מקסימלי להפוך את הלילה הזה להיסטוריה.
כבר בדקה ה-7 היא עלתה ליתרון משער עצמי משונה של תומא מונייה. ארבע דקות מאוחר יותר, קיליאן אמבפה שלף קסם אופייני ושלח כדור לברנאט, שבעט לרשת והשווה ל-1:1 (מי זוכר, אבל תיקו היה מספיק לפריזאים כדי לקחת אליפות כבר הערב). בדרך הקבוצה של טוכל איבדה את טיאגו סילבה ואת מונייה בפציעות וחילופים מוקדמים, ובדקה ה-36 חסרה גם את הספרדי, אחרי שהאחרון עצר בעבירה קשה מאחור את ניקולאס פפה וסיים את המשחק. אחרי מחצית סוערת, רוויית עבירות, התגוששויות ומתח, הקבוצות ירדו להפסקה בשוויון.
גאלטייה בוודאי לעולם לא ישכח את הלילה הזה, אבל מי שחייב לזכור את הערב הזה הוא טוכל. רבות דובר על הדרך שפ.ס.ז' חייבת לעבור כדי להתמודד ברמות האירופיות הגבוהות, אבל מה שהוכח הערב (למרות התנאים הלא פשוטים) הוא כמה הקבוצה בבעלות הקטארית חייבת חיזוק לשנים הבאות, כמה הסגל שלה, למרות ההשקעה האדירה, הוא קצר מאוד. היא אולי תזכה באליפות, אם לא במהלך השבוע (מול נאנט ביום רביעי), אז בעוד שבועיים, אבל היום הובהר כמה הדרך לבנייה של מועדון גדול באמת, בעיר האורות, עוד ארוכה.
