אחרי כמה שנים טובות במכבי ת"א, אלי דסה הגשים את החלום של כל כדורגלן ישראלי ועבר לשחק הקיץ באירופה. ויטסה שמחה לאסוף לחיקה את המגן הימני, אבל תחילת הדרך לא הייתה פשוטה. דסה נפצע לתקופה ארוכה ורק לאחרונה חזר לכשירות וגם להרכב של הקבוצה מארנהיים. רגע לפני שהוא חוזר לארץ ומנסה לעזור לנבחרת להעפיל ליורו 2020, הוא העניק ראיון נרחב לאתר הרשמי של המועדון.
דסה סיפר איך זה לגדול בבית להורים אתיופים בישראל: "אני יודע מה הם עברו באתיופיה, שזה לא מקום קל לחיות בו. החינוך שקיבלתי והאחים שלי. מבחינת מוסר עבודה, כבוד לאנשים, זה בא מהם שלמדו בדרך הקשה איך לחיות".
"רוב הזמן בעטנו בכדור בכל הבית", סיפר דסה עליו ועל אחיו אור, המשחק ברעננה. "התמונות היו נופלות מהקיר ואמא שלי הייתה צועקת עלינו להפסיק. פעם אחת מצאתי כדור ברחוב ואמא שלי השתגעה ופינצ'רה אותו עם סכין והרגשתי כאילו הכניסו לי סכין בלב. עד היום אנחנו צוחקים על הרגע הזה ואני אומר לה: 'אמא, דמייני שלא הייתי שחקן כדורגל. בגלל הכדור הזה החיים שלנו טובים יותר' והיא מסכימה איתי".
"בגיל 3 או 4 כבר הייתי משחק ברחוב", המשיך דסה. "היום זה כבר לא קורה. רוב הילדים נשארים בבית ומשחקים בפלייסטיישן או באייפוד, אבל כשאני הייתי ילד הילדים היו יוצאים מהבית והיה קל לבחור בכדורגל".
דסה סיפר בהתרגשות על הרגע בו זומן לראשונה לנבחרת ישראל: "קיבלתי את הזימון ובכיתי. אני זוכר שבכיתי. זה אחד החלומות הכי גדולים של שחקן כדורגל להיות בנבחרת. זה היה רגע מיוחד עבורי ואני שמח להיות חלק מהנבחרת. מדהים לחוש את הגאווה כשאתה שם את החולצה עם הסמל של המדינה. ברגע הזה כל האוהדים במדינה רוצים לראות אותך מצליח. נולדתי וגדלתי בישראל ובשבילי זו המדינה הכי טובה בעולם".
לאחרונה, כאמור, חזר דסה מפציעה לא פשוטה. למרות זאת, הוא מסתכל על התקופה הזו בצורה אחרת מאחרים: "אני לא רואה את זה כזמנים קשים. אני מנסה ללמוד מכל מצב. כל מה שקורה, קורה לטובה. יש פה צוות רפואי נהדר, שגורם לך להרגיש שהכל בסדר. הטיפול הכי טוב. הם נתנו לי להישאר בישראל. אני מודה להם על כך. הם עזרו לי לעבור את הפציעה הזו כאילו לא קרתה".
מחוץ לכדורגל, התחביב של דסה, כך לפי דבריו, הוא לקרוא ספרים: "בכל פעם שמישהו מגיע מישראל אני מבקש מהם להביא לי ספרים. זה התחביב מספר 1 שלי. זה עוזר לי לשמור על ראש פתוח וללמוד דברים חדשים. הייתי רוצה ללמוד באוניברסיטה, אבל זה לא הרגע הנכון. אם אתה מתרכז רק בכדורגל המח יתפוצץ. אתה צריך להתעסק גם בדברים אחרים. אני אוהב גם לבלות עם החברים שלי בוויטסה".
המגן גם סיפר על הקרבה שלו לדת: "זה אחד הדברים הכי חשובים בשבילי. אני די דתי. אני מתפלל בכל בוקר. יש גם ארוחת ערב מסורתית בשישי בערב. בדרך כלל זה עם המשפחה, אבל אני לבד, אז אני עושה את זה לבד. זה עוזר לי להרגיש את הקשר למשפחה, לחברים, לישראל. אתה לא מרגיש בודד. אני גם חייב לאכול אוכל כשר. השף יודע את זה ואני תמיד שואל אותו מה יש באוכל. אני 'הורג' אותם. הם מבינים את הסיטואציה ומנסים לעזור לי. פעם או פעמיים בשבוע אני נוסע לאמסטרדם, יש שם סופרמרקט כשר ואני קונה אוכל".
אחד הרגעים העוצמתיים שחווה דסה בבית החדש שלו היה כאשר ביקר באנדרטת השואה בארנהיים: "יש לי הרבה חברים שהסבים והסבתות שלהם שרדו את השואה או נספו בה. אין מילים לתאר מה יהודים מרגישים. למרות שזה קרה לפני הרבה שנים, זה תמיד שם. הייתי גאה לראות שיש טקס ליום השואה הבינלאומי בארנהיים. הופתעתי כי לפי מיטב ידיעתי אין יהודים פה. ראיתי הרבה אנשים לא יהודים ושאין להם קשר לזה וגם ראש העיר. התרגשתי מהכבוד שהם נתנו".
