כמו חלק גדול מהקבוצות הבכירות באירופה, גם יובנטוס נסחרת בשוק המניות ובין פברואר לאפריל האחרונים, שווי המנייה שלה נראה כמו רכבת הרים רצינית.
ההפסד 2:0 לאתלטיקו מדריד במשחק הראשון של שמינית הגמר הוריד 11 אחוזים משווי המנייה של הגברת הזקנה והשלושער של כריסטיאנו רונאלדו בגומלין הקפיץ אותה 17 אחוזים למעלה.
חודש חלף ויובה התייצבה למשחק הגומלין של רבע הגמר עם 1:1 מבטיח מהמפגש הראשון אצל אייאקס. היא גם עלתה ליתרון, אבל ספגה פעמיים, הפסידה בבית והודחה בצורה מדהימה על ידי ההולנדים המרגשים, שעשו זאת סיבוב קודם לכן גם לריאל מדריד. המנייה, שוב, צללה ב-11 אחוזים.
מבלי לחפור יותר מדי על ענייני מניות וכו', רק נציין כאן שלכל אורך החודשיים הללו (ולמעשה מאז המחזור השני ועד לסוף העונה), יובנטוס הייתה במקום הראשון בליגה וטיילה לעוד אליפות, השמינית ברציפות שלה (היא לקחה אותן בפער ממוצע של כמעט 10 נקודות). אלא שזה לא ממש משנה כבר לאף אחד ולא לשם כך התכנסנו.
כשכריסטיאנו רונאלדו חתם ביולי שעבר, המנייה של יובנטוס כמעט הכפילה את עצמה וזינקה בלא פחות מ-95 אחוזים. זה קרה כי הפורטוגלי המופלא הגיע לטורינו עם הילה: מלך ליגת האלופות. אלא שבשנה הראשונה שלו זה לא הלך ובפתח העונה החדשה, נדמה שליובנטוס יש עוד צ'אנס אחד אחרון, לפני שהחלון נסגר. האם היא מסוגלת לעשות זאת?
קשה להגיד על קבוצה שזכתה ב-67 תארים שונים וריסקה כל תחרות בליגה שלה, אחת החזקות בעולם, במשך העשור הנוכחי, שהיא "מקוללת", אבל זו ההגדרה הכי קרובה למה שעובר על יובנטוס בליגת האלופות ברבע המאה האחרונה פחות או יותר.
אי שם ב-1996, עם הקבוצה הקסומה של דידייה דשאן, אנטוניו קונטה, אלסנדרו דל פיירו, ויאלי, רבאנלי ופאולו סוזה מיודענו, יובה ניצחה את אייאקס בפנדלים וזכתה בגביע עם האוזניים הגדולות. מאז? לא פחות מחמישה הפסדים בגמר, מול דורטמונד ב-1997, ריאל ב-1998, מילאן ב-2003, ברצלונה ב-2015 ושוב ריאל ב-2017. כמה קרוב, ככה רחוק.
כאמור, רונאלדו הובא בסכום שיא עבור המועדון, 100 מיליון יורו, כדי לשנות זאת, אבל העונה שעברה הוכיחה שאפילו זה לא מספיק והפורטוגלי, בן 34 וחצי, לא נהיה צעיר. את שלב הבתים אשתקד הוא סיים עם כמות זהה של שערים וכרטיסים אדומים (1) ולמרות שחגג בסרייה A והתעלה בנוקאאוט של הצ'מפיונס עם השלושער מול אתלטיקו ושני השערים במפגשים נגד אייאקס, האפקטיביות שלו הולכת ונעלמת ככל שהשנים מצטברות. בשבוע שעבר הוא אפילו רמז על כך שאולי יתלה את הנעליים אחרי העונה הזו.
יובנטוס הבינה בקיץ שעם כל הכבוד וההערכה, היא לא יכולה לזכות בליגת האלופות אם כל מה שיש לה להציע זה 14 שערים ב-10 משחקים ואפס שחקנים חוץ מ-CR7 שמופיעים לשלב הנוקאאוט. אז בפראפרזה על האימרה הידועה, היא הלכה על: אם אתה לא מצליח לנצח אותם, תצרף אותם.
הרכש הנוצץ של הפגרה היה מתיאס דה ליכט, בקושי בן 20 וכבר שחקן ההגנה היקר אי פעם (לזמן בו נקנה), שנרכש ב-75 מיליון יורו, פלוס כל מיני בונוסים עתידיים. ילד הפלא שהנהיג את אשתקד את הקבוצה המרגשת של אירופה בתור קפטן כבש את שער הניצחון על יובנטוס בגומלין בטורינו ואת השער הראשון בגומלין מול טוטנהאם, לפני שיברון הלב הענק.
הפתיחה הייתה מתסכלת, עם שער עצמי בהכנה מול אינטר, אבל אחרי שנים ארוכות של בונוצ'י וקייליני, נראה שאין מנוס משינוי, בטח תחת המאמן החדש מאוריציו סארי וה"סארי-בול" המפורסם שלו.
עבור המסגרת המקומית, קודמו של סארי, מסימיליאנו אלגרי, היה לא פחות ממושלם. מי שבתחילת העשור לקח עם מילאן את האליפות האחרונה לפני ההשתלטות של יובנטוס על הליגה, הוביל את הביאנקונרי לחמש אליפויות רצופות, כולל ארבעה דאבלים רצופים. לזכותו של אלגרי ייאמר שהוא גם לקח את יובה פעמיים לגמר הצ'מפיונס. לגנותו לעומת זאת, ייאמר שהיא לא הבריקה יותר מדי בדרך לגמרים הללו ובעיקר, שהיא לא ממש היוותה יריב באף אחד משניהם.
סארי (רק שיהיה בריא) הוא ההיפך המוחלט והחתמות כמו זו של דה ליכט או של דנילו שהגיע בטרייד עם מנצ'סטר סיטי ואפילו של מריח דמירל הצעיר, שהגיע ב-18 מיליון יורו מססואולו והפך לטורקי הראשון בתולדות המועדון, מתאימות הרבה יותר לסטייל שלו.
עם נאפולי, בסיבוב הקודם באיטליה, סארי עשה עבודה מעולה, אבל מה שאולי קנה סופית את יובה היה דווקא העונה הדי עגומה בצ'לסי. הבלוז סיימו את הליגה במקום השלישי, במרחק אסטרונומי של 26 נקודות מהאלופה מנצ'סטר סיטי, אבל כאמור, הליגה לא ממש מטרידה את יובה בימים אלה.
בליגה האירופית, ה"סארי בול" עבד בצורה כמעט ממושלמת וצ'לסי סיימה את השלב המוקדם עם 16 נקודות מ-18, כבשה בשלושת שלבי הנוקאאוט הראשונים לא פחות מ-18 שערים ואז חוררה את ארסנל עם רביעייה בגמר. נכון, היריבות שהיא פגשה לא היו ברמה של אלו שמחכות ליובנטוס בצ'מפיונס, אבל גם האלופה האיטלקית איכותית יותר מהלונדונים.
מה שמשנה זה שהסגנון הלוחץ, המהיר, מלא המסירות והאקשן של סארי תיפקד היטב בזירה האירופית, שם ליריבות, למרות הסקאוטינג וההכנה, קשה יותר להגיב לקצב משחק כזה מאשר לסגנון שמתגונן ומחכה לעקוץ. יובנטוס מקווה שעם סארי, היא לא תצטרך לבנות על רונאלדו שיציל אותה או על ההגנה שתחזיק יתרון של שער בבית מול אייאקס (מה שלא קרה כמובן). היא רוצה להיות דומיננטית.
וכדי שזה יקרה, לא מספיקים מן הסתם כמה שחקני הגנה, מוכשרים ככל שיהיו. דה ליכט ודנילו יכולים לבנות את השיטה מאחור, לדחוף את הקבוצה קדימה ולהציב את קו ההגנה הכי גבוה באירופה, אבל בלי איכויות נוספות, ליובנטוס עדיין לא יהיה מספיק.
גדול ככל שרונאלדו יהיה, יובנטוס לא תיקח את ליגת האלופות אם גם העונה רק ארבעה שחקנים יכבשו שם עבורה. גונסאלו היגואין סיפק תחת סארי עונה היסטורית בנאפולי ב-2015/16 ואז עבר ליובנטוס באחת הרכישות הסוערות אי פעם בכדורגל האירופי. הוא חוזר לטורינו אחרי עונה לא נעימה במיוחד, שהחלה עם השאלה כושלת למילאן ונמשכה באיחוד עם סארי בצ'לסי, שם סיים את העונה בטעם קצת יותר טוב.
פיפיטה מקבל צ'אנס אחרון כנראה לעשות משהו מיוחד, אך כל עוד רונאלדו תופס מקום אחד בחלק הקדמי, התחרות על שאר המקומות תהיה קשה, בעיקר אם פאולו דיבאלה אכן נשאר. מעבר למריו מנדז'וקיץ' ודגלאס קוסטה, שיכול לפנות לרונאלדו הרבה שטח באמצע, יש גם שמועות פרועות פחות (איבן ראקיטיץ') או יותר (לואיס סוארס) על מהלך מול ברצלונה.
בשוק החופשי יובנטוס עשתה, כמו תמיד, מהלכים מעניינים וגם במקרה של ארון ראמזי וגם בזה של אדריאן ראביו, שהגיעו שניהם בחינם (פלוס כמה בונוסים נמוכים), אם הם יתגלו יחד עם מיראלם פיאניץ' כבינגו במרכז השדה עבור השיטה של סארי, כמו שז'ורז'יניו היה בנאפולי, הרווח של יובנטוס יהיה נקי ומושלם.
"בשיטה של אלגרי המילה המרכזית הייתה 'לרוץ'. אצל סארי, המילה המרכזית היא 'כדור'", אמר העיתונאי פיליפו קונטיצ'לו ל-ESPN. "כל עוד יובנטוס העדיפה לנצח בדרך הרגילה, אלגרי היה האיש בשבילה, אבל עכשיו הם משנים את הכיוון כי הם מבינים שבשביל לזכות בליגת האלופות צריך משהו אחר". צריך לשחק כמו שאייאקס וליברפול שיחקו בעונה שעברה.
אולי זה יצליח, אולי זה לא, אבל מה שבטוח, יובנטוס החדשה תהיה קבוצה שלא ראינו בעשור האחרון. ועם החזרה של ג'יג'י בופון לניסיון אחרון באמת לזכות כבר בליגת האלופות, תהיו בטוחים שלא מעט אנשים נייטרלים יהיו בעדה.
